סוניה (שרה) כהן ז״ל
בת דבורה ומנחם וופסי
נולדה-1913
ב-דווינסק לטביה
נפטרה ב-26.6.2011
בת- 98 במותה.
אמא סוניה
26.6.2011
אמא שלנו הייתה מיוחדת בדורה. אישה קטנה שהכילה בתוכה כל כך הרבה, הייתה לה רגישות וכמיהה גדולה לדברי אומנות. אביה שנולד לפני כמאה ושלושים שנה, היה אספן של יצירות אומנות, כלי כסף ויודאיקה. ואימא ודוד אחיה ינקו את היחס והאהבה ליצירות אומנות בכל תחום. הבית שלהם היה בית תרבותי הם היו חלק ממשפחת וופסי, משפחה מכובדת וידועה עם הרבה אנשים בעלי שם בתחום האומנות, מיכאולס השחקן היה ממשפחתה וכן היה גם פסל גדול וידוע בשם וופסי. וכן רופאו האישי של סטאלין שהוצא להורג.
אימא גם הייתה מחנכת, היא גמרה סמינר למורות וגננות בריגה. אבל היא עלתה לארץ בתור חלוצה, והלכה למשק הפועלות בעפולה בהנהלת שרה מלכין. שם היא התחבבה מאוד על שרה מלכין והיא נתנה לה יחס מיוחד. אמא ואבא הפכו לזוג הוא היה בן עיר של אימא מדווינסק אבל אימא הייתה צעירה ממנו ורק פה בארץ נוצר הקשר איתו. אבא בעת ההיא היה באפיקים אצל חבר ילדות שלו אברשה חוזק. הוא הגיע לארץ כדי להשתתף במכבייה בהרמת משקולות ולמזלו, הוא נשאר כאן.
אימא הפליאה אותי כיצד היא התמסרה לכל אחד מאיתנו כאילו מהשמים היא ידעה מה טוב עבורנו ולא להשאיר דבר מאחור. בזמנים קשים, כשהפרוטה לא היתה מצויה היא השתדלה לתת לנו מהמיטב בתחום התרבות הצגות סרטים וחוגים. כל כך היה חשוב לה ללמוד וכן לחבב עלינו הילדים את הרצון להתפתח ולהקשיב. תמיד דאגה לנו ללבוש חגיגי כשהיא נעזרת בכישורים שלה בתפירה.
היא דאגה ללמודי באלט שנירה הצטיינה בהם, היא עסקה גם בפסול ופסליה מיפים את בתינו. הבית שלנו היה בית פתוח, לאימא היה חשוב ביותר הקשר עם דוד אחיה. אני זוכרת את ההתרגשות שדוד שלמד באוניברסיטה בירושלים היה מגיע לביקור. אימא לא ידעה מה לעשות בשבילו והוא החזיר לה הרבה תשומת לב. אני זוכרת את הדאגה שלה בזמן המצור על ירושלים, כיצד להעביר לו דברי מזון. ההערצה שלה לכישרון המוזיקלי שלו ואת השמחה שלה שדוד הפך לדוקטור ומאוחר יותר פרופסור. את הקשר שלה לקלרה אשתו ולילדים, לנחי ועודד. הקשר לשינה והלל משפיים, אימא תמיד אמרה ששינה יקרה לה כמו אחות גדולה. היו לה קשרים יוצאים מהכלל עם חברות. חברות הילדות, פנינה ורחל, וסויה ממשק הפועלות, וחברות נוספות מכל תחנה ותחנה בחייה. ובחופש הגדול הבית היה מתמלא בילדי החברות שכל כך אהבנו את הבילוי איתם והקשר נמשך עד היום.
שיפקה ושייקה הם שהשפיעו על אימא ואבא לבוא לבית שערים. אימא תמיד התפעלה מהיכולות של שיפקה בשטח העבודה ומשק הבית. בבית שערים אימא חברה לדבורה אברהמי שהייתה צברית והן הפכו לחברות קרובות עם שיחות נפש והבנה עמוקה. וכשדבורה נפטרה אימא אמרה, נגמר פרק בחיי. אימא ודבורה שתיהן נפטרו ביום שבת שזו זכות של צדיקים.
מאוחר יותר היא הייתה שכנה טובה ללושה וחנה שורש שאימא העריכה את טוב ליבה.
בביתנו הקטן תמיד היה מקום לאורחים שהתגוררו זמן ממושך, אם זה ילד יתום או אדם חולה, או מורה שהייתה צריכה חדר, או עולים חדשים שלא היה להם מקום לגור.
יחד עם זה אימא מצאה זמן להיות אמונה על החינוך והתרבות בכפר לצד העזרה במשק לאבא. היא הייתה יצירתית וכתבה שירים ומחזות עבור החגים, ארגנה הרצאות בנושאים חשובים ואקטואליים ודאגה שהקהל יגיע.
היא יזמה את ריקוד השרלה בחתונות, אספה בגדים, כובעים ופרטי לבוש שונים וגם תפרה בעצמה עד שהשלימה את המלתחה של השרלה וגם שמרה עליה לאורך שנים. וכך השרלה הפך למסורת בחתונות. עד היום בחגים מחדשים את ההופעה הזאת ככה שהיא נגעה בכל אחד מהתחומים שהופכים ישוב לאיכותי בעל תוכן ותרבות.
כאב לנו ללוות אותך בזמן האחרון, נוחי לך בשלום אימא, אני יודעת שבגן עדן
יקבלו אותך בכבוד שאת ראויה לו. ואנו נזכור אותך כאדם יקר ומיוחד.
בתך עדנה רקובר.
סוניה כהן
26.6.2011
סוניה כהן חותנת זה חלומו של כל חתן, כי אם אפשר לקבל את ההפך הגמור ממושג חותנת המקובל במקומותינו, אז סוניה היא הדמות.
נכנסתי לביתם בקבלה מוחלטת ולאורך כל חיי וגם הם לא קצרים, כפי שאתם יודעים. נהניתי מיחס מיוחד. ראיתי בה בסוניה וגם ביהודה אנשי מופת, אנשים שלא העלו את עצמם מעל סביבתם ובכל זאת בצניעות ובהתמדה לאורך כל דרכם שמשו לי דוגמא להתנהלות של בית. זאת ביחד עם חוש הומור וטוב לב שבא עמוק עמוק מבפנים.
סוניה ידעה לרקום יחסים חמים עם סביבתה הקרובה והרחוקה ולשמור עליהם לאורך השנים. שתי חברותיה מהעבר הרחוק בדווינסק לטביה, רחל ופנינה נשארו וליוו אותה כחברות כל חייהן. רחל עדיין חיה ועדיין שולחת דרישות שלום רעננות מבית האבות בירושלים. אליהם במשך השנים נוספו בדרכה בארץ ובבית שערים חברות וכולם לכל החיים, דבורה, שיבקה וסויה ממשק הפועלות, וכן חברים וחברות נוספים מאפיקים. הבית שהיא יצרה היה בית מקבל, שומר על קשר, בית שאנשים התקבלו בו בלבביות ונהנו לחזור אליו. כל אדם התקבל על פי דרכו ועל פי השקפותיו ולא היתה התנצחות אלא נסיון להבין גוון שונה בכל אדם. המשפחה הייתה ערך עליון והיחסים יוצאי הדופן בחמימותם היו מרכז החיים בביתה. בת דודתה שיינה משפיים שנהנתה מיחס של אחות לאחות עם סוניה וכן אחיה דוד, לאורך השנים נוספה גיטה עם בנותיה וסשה ובלה ובנותיהם והיו חלק מהאתוס של משפחה לפני הכול ואחרי הכול.
אנשים אצילים ברוחם הם לא אותם רבי כוח והשפעה אלא דווקא אותם מעטים שבהתנהגות שקטה ומאופקת נותנים תשומת לב לסביבתם הקרובה ועוזרים ומקבלים ונותנים בית חם למי שזקוק, וכאלו היו סוניה ויהודה, כשבא ילד זר ועזוב לבית שערים והתדפק על דלתות מזכירות בית שערים, יהודה וסוניה קיבלוהו כבנם וכך במשך תקופה ניכרת היה בביתם ולמד כאן בבית שערים עם כל הילדים בבית הספר, לאורך השנים סוניה שבאה מבית ספוג תרבות העניקה לבית ולילדיה את החיבה לאומנות, ולבית שערים הישוב שאהבה העניקה את יכולותיה בכתיבה ובבימוי הופעות בחגיגות הכפר.
בכתיבה של סוניה ניכרת אהבה לאנשים וגאווה על המקום שבו חיה כל חייה וגם כשעברה לגור בבית האבות ועדיין יכולנו ליצור אתה קשר הייתה תמיד שואלת לשלומה של בית שערים. אני כותב על הקשר כי בשנותיה האחרונות אבדה לה השמיעה וזה ניתק אותנו חלקית ממנה אבל עדיין עיניה החכמות היו מלטפות אותך באהבה שבאת לבקרה.
ולי נשאר זיכרון אחרון של עיניים חכמות וטובות.
מיכה רקובר
