מושב בית שערים

שי בירמן ז"ל

בן צפורה ואברהם

נולד ב- 17.1.1942

נהרג בתאונה ב- 27.2.1971

בן 29 במותו.

שי נולד בחורף 1942. את הבשורה על היוולדו צבי ואני שמענו לראשונה מפי שכנה. היא, אומנם, לא ראתה את הרך הנולד, אבל ידעה בוודאות שראשו דומה לתפוז, גם בגודל וגם בצבע. שמונה ימים חיכיתי מודאגת לבואה של אימא. כשהגיעה הביתה עם אחי התינוק, רווח לי מאוד. שי היה תינוק יפהפה.

הוא נולד אל תוך ימים קשים. אלה היו ימי מלחמת העולם השניה. בשבוע שבו יצא לאוויר העולם הוכרז על קיצוב מזון בארץ ישראל. כשהיה בן חצי שנה הצבא הבריטי נסוג לאל עלמיין, והסכנה שהגרמנים יפלשו לארץ היתה ממשית. החיים הקשים והדאגות הגדולות פגמו ביכולתם של הורי לתת לבן זקוניהם את אותה תשומת לב שנתנו לשני ילדיהם הגדולים. שי גדל להיות ילד מתבודד וחלמן.

***

כשהיה תינוק, אימא לא הרשתה לאף אחד מאיתנו לעזור לה לטפל בו. כשהגיע לגיל שנתיים בערך, הסכימה שאצא איתו מדי פעם לטיול. אהבתי מאוד את הטיולים עם אחי הקטן. הייתי דוחפת את עגלתו בגאווה רבה. הוא היה ילד יפה תואר, ומי שעבר לידו היה נעצר ומתפעל מיופיו. אני זוכרת איך ערביה זקנה, שבאה לבית שערים כדי לאסוף עשבים למאכל, ניגשה אליו, ליטפה את תלתליו האדמוניים, ואמרה, בערבית שלא הבנתי, דברים ערבים לאוזן. כשסיפרתי לאימא בשמחה על הערביה שנשבתה בקסמו של שי, היא אמרה, שהערביה ההיא ליטפה אותו רק מפני שערביות אוהבות את הצבע הג׳ינג׳י, וחוץ מזה, לא צריך להרשות לערביות ללטף ילדים קטנים.

***

אבא בנה לשי לול מגזעי אקליפטוס. אלה היו הגזעים שאבא הביא מחורשת האיקליפטוסים של נהלל, ומהם בנה בכל פעם מחדש את חצר הרפת. את הלול העמידו מתחת לעץ התות, שהיה, אומנם, עוד קטן, אבל היתה לו עלווה עשירה, והוא הטיל צל שכיסה היטב את הלול של שי. שי הפעוט בילה שם שעות רבות. הייתי נוהגת לגשת אליו בהסתר כדי לשחק איתו. אימא לא הרשתה לי לעשות זאת. היא חשבה שאם ישחקו איתו פעם אחת בלבד, הוא ילמד שזה טוב, וידרוש שישחקו איתו כל הזמן, וזה הרי בלתי אפשרי. לא גיליתי לה שעל פי הניסיון שרכשתי מביקורי הסתר שלי, שי תמיד שמח מאוד שאני באה אליו, ובכלל לא בוכה כשאני הולכת ממנו.

***

אחי הפעוט אף פעם לא קיבל את ארוחותיו קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר. הן הוגשו לו תמיד בזמן קבוע. האוכל, שאימא הכינה לו, נקבע על פי כללים שלא היתה בהם שום התחשבות בהעדפותיו. הוא לא אהב את דייסת הקורנפלור. היה קופץ את פיו ומסרב לאכול. אני וגם אבא ניסינו להציל אותו מידה הקשה של אימא, ולפעמים היינו מצליחים בכך. אבא היה מספר לו סיפורים מצחיקים, והוא היה מקשיב קשב רב, ואוכל מבלי לתת את דעתו לאוכל. במקרים כאלה אימא היתה נאנחת אנחת ראווה כדי להפגין את מורת רוחה, ולא עושה דבר כדי למנוע מאבא להמשיך לספר את סיפוריו.

***

שי היה בן זקונים. אף אחד מאיתנו לא ציפה ממנו שיעזור במשק. אימא המשיכה להלביש אותו ולהאכיל אותו, כשכבר ידע להתלבש ולאכול בעצמו. הוא היה משחק לבדו שעות רבות. אימא היתה דוחקת בו שיילך לשחק עם חברים, אבל שי לא הלך. את הכל למד מאוחר, והיא לא החמיצה אף הזדמנות כדי לציין שצבי ואני כשהיינו בגילו כבר ידענו לעשות את כל מה שהוא עדיין איננו יודע.

***

כשעלה לכיתה א׳ התחילו צרותיו הגדולות. הוא היה נוהג לשבת בכיתה בשקט ולחלום. ההתרחשויות מסביבו לא הפריעו לו. היה נועץ מבט בנקודה רחוקה, ומחשבותיו נדדו למחוזות אחרים. המורים לא כעסו עליו. הם טענו שביום שיתעורר מחלומותיו, יהיה תלמיד מצויין. הם אמרו שיש לו יכולת טובה, ואין מקום לדאגה.שי, כמובן, לא הבין מה רוצים ממנו.

כשהיה בכיתה ח׳ הייתי מורה שלו. לימדתי בכיתה ההיא מתימטיקה. זאת היתה שנת ההוראה הראשונה שלי. האמנתי אז שיש ביכולתי לעשות גדולות ונצורות. החלטתי להעיר את שי מתרדמתו העמוקה ולהפוך אותו לתלמיד רגיל. הדברים הגיעו לידי כך, שבנות הכיתה חברו יחד כדי להציל את שי מפגיעתי הרעה. הן ניסו להסביר לי את מה שהיה כל כך ברור למי שהכיר את שי, שהוא עוד לא התבגר די הצורך, וצריך לחכות בסבלנות עד שזה יקרה לו. הן אהבו אותו מאוד, והנסיונות הנועזים שלהן להגן עליו מפני נגעו ללבי, ואולי אפילו שיפרו קצת את התנהגותי כלפיו. גם אימא התערבה במאבק שניהלתי נגד החלומות של שי. היא הציעה לעזור לו בהכנת השיעורים, ועשתה זאת בסבלנות שהפתיעה אותי. שי טען שהשיעורים שלי משעממים, ולכן הוא לא יכול להקשיב. אימא חזרה וטענה לעומתו שאין שיעורים משעממים. יש שיעורים שצריך ללמוד בהם, וזהו.

***

שי בגר והיה לנער נטוע היטב במציאות. הוא נשאר, אומנם, תמים וחדור אמונה עיוורת בטוב שבאדם, אבל כבר לא היה חולמני כמו בימי ילדותו. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות בחייו. ללא היסוס בחר להמשיך את בניית המשק של ההורים. כשהגיע הזמן, התגייס לנח״ל. הצבא העמיד בפניו פיתויים שהיה קשה לו לעמוד בפניהם: להיות אחד מבוני התיישבות הקבע בעין יהב, או לפחות להיות אחד מבוני המושב כורזים, אבל למרות שהחיים של חלוץ בערבה והיעוד של בניית מושב חדש באיזור הגבול קרוב לכינרת משכו אותו מאוד, שמר אמונים למשק בבית שערים.

***

בכל הקשור להגדלת המשק אבא היה זהיר מאין כמוהו. הוא נזהר מאוד שלא לשקוע בחובות, ונזהר לא להרחיב את המשק, שמא לא יהיה למשפחה די כוח לעמוד בנטל העבודה. כך קרה, שבגלל זהירותו המשק של אבא היה קטן והכנסתו זעומה.

כששי חזר מן הצבא פתח בתנופה מרשימה של פיתוח המשק. אבא לא התנגד. להיפך, היה גאה בבנו החרוץ ובעל היוזמה. הוא סמך על שי, ותמך בכל תוכניות הפיתוח שלו. שי לקח אשראי גדול ובנה מכון חליבה, ואפילו קנה לעצמו מכונית. אבא, למרבה הפלא, לא היה מודאג מן החוב החדש שהוטל על המשק, והיה מרוצה מאוד מן העלייה ברמת החיים של המשפחה.

***

זמן קצר אחרי ששי השתחרר מן הצבא קרתה תאונה ברפת. פרה התנפלה על אימא ופצעה אותה קשה. זה קרה אחרי הצהריים. למחרת בבוקר אחרי שאימא עברה ניתוח קשה ומסובך, שי בא ליפעת וסיפר לנו על פציעתה. כששאלתי למה לא הודיע לי מייד, אמר שלא רצה להבהיל אותי, ולכן דחה את העניין עד שמצבה של אימא יתבהר. באותו רגע כעסתי עליו, אבל אחר כך הבנתי שבסך הכל עשה את כל מה שהיה ניתן לעשות כדי למנוע ממני את האימה שעברה עליו. אני חושבת, שזאת היתה הפעם הראשונה שקלטתי, ששי, אחי הקטן, הוא כבר אדם בוגר.

***

הוא היה דוד נהדר. אהב מאוד את שתי אחייניותיו, שיחק איתן בהתלהבות, והתעניין בכל מעשיהן. הן היו בעיניו היפות מכולן והחכמות מכולן. באותם ימים כשראיתי מדי פעם את המראה המלבב של אחי משחק עם שתי בנותי, אחייניותיו, חשבתי לעצמי שנעשה לנו חסד גדול. בן הזקונים הילדותי והחלמן, שלא ידע להחזיק מחרשה בגיל חמש כמו אחיו הגדול, הגשים את כל הציפיות שהוריו תלו פעם באחיו.

הוא גדל להיות בן לתפארת, וגרם להם הרבה נחת. המשק היה טוב, והכנסתו גדלה משנה לשנה. אבא, אימא ושי החלו להסתגל לחיים שיש בהם מידה ניכרת של רווחה, ולמדו להפיק הנאה מרווחה זו. המשפחה כולה חגגה יום יום את פלא גדילתן של שתי בנותינו, הנכדות והאחייניות הראשונות של המשפחה, וכולנו צפינו בעניין רב בחיזוריו של שי אחרי נערה, שאומנם, עוד לא הספקנו להכירה, אבל משום מה, האמנו שבקרוב תצטרף אל חיק משפחתנו הקטנה, ונשמח בה כולנו.

...

תאונת הדרכים המחרידה קטעה את הכל.

בחורף 1971בסוף פברואר, בערב גשום של מוצאי שבת, שי הסיע את ההורים לביקור אצל ידידים שגרו בטבעון. הם לא הגיעו לשם. בסיבוב שבמעלה הדרך לרמת ישי, משאית הסמיטריילר של נהלל עלתה על הפיאט 600 של שי, וגררה אותה על נוסעיה עשרות מטרים. הראשונים שהגיעו אל המכונית המעוכה, מצאו את שי ללא רוח חיים.

נהג הסמיטריילר מיהר להזיז את המשאית שלו, כדי להעלים את הראיות נגדו. הגשם השוטף מחק את הסימנים שיכלו להרשיעו, ובמשפט שהתקיים זמן רב אחרי התאונה, האשמה כולה נפלה על שי. הוא היה בן 29 במותו.

...

שי היה בנח״ל מוצנח. כך כתב אחרי הצניחה הראשונה:

... "הצניחה עצמה היא חוויה נעימה ביותר, למרות שלפניה, כשנמצאים עדיין במטוס, קצת פוחדים. בזמן הקפיצה לא חושבים. נותנים ניתור חזק, ואת היתר עושים זרמי האוויר והגרוויטציה. אחרי הקפיצה, כשיוצאים מהמטוס, נזרקים אחורה בשכיבה על הגב בגלל זרמי רוח אדירים. זאת הרגשה מוזרה מאוד שחולפת עם פתיחת המצנח. אחרי זה כאילו עומדים באוויר במשך 40-30 שניות, וזה ממש תענוג! לפתע מתקרבת האדמה במהירות ו ... זבנג, גלגול וקדימה וזהו."

במלחמת ששת הימים שי היה במילואים בחטיבת הצנחנים בגדוד 98. בגלויה מיום 5.6.1967, היום הראשון של המלחמה, הוא כותב:

"אימא ואבא היקרים, אינני יודע מתי אוכל לכתוב לכם שוב, ואינני יודע אם אזכה לראות את הבית, אבל אני יודע שהניצחון יבוא בקרוב. תשמרו על קור רוח. יש לי הרגשה מוצקה שאני, אומנם, אחזור. תאזינו היום לרדיו, ותדעו מה אני עושה. תמסרו ד״ש לכולם. להתראות בקרוב, שלכם באהבה, שי"

כתבה: אחותו עמליה