שרה רוזנברג ז״ל
בת רבקה (לבית פינסקי) וצבי ליברמן
נולדה ב-2.2.1920
ב- תל אביב
נפטרה ב-3.6.2003
בת-83 במותה.
שרה רוזנברג (ליברמן)
02.02.1920 - 03.06.2003
התאריך העברי בו נולדה שרה היה ט״ו בשבט תר״פ. יום הולדתה בחג האילנות הווה יותר סמליות גרידא עבור אשה שכל חייה היו חקלאות אמיתית. סיפור חייה אותו נביא כאן בתמציתיות, יעיד על אהבתה לארץ ישראל ועל עבודת האדמה שהייתה עבורה ערך, לא סתם קלישאה.
כתינוקת בת שנה הגיעה שרה לנהלל. הוריה, רבקה (לבית פינסקי) וצבי ליברמן היו חלוצים שעלו ארצה בעליה השנייה (1912), עבדו בגן שמואל ובחדרה, הכירו, התאהבו והתחתנו. בשנת 1918 עברו לשכונת הפועלים "חפצי-בה" שעל שפת נחל חדרה שם נולדה להם תינוקת - אחותה הבכורה של שרה - אשר מתה לאחר חדשים אחדים מקדחת. לכן עברו לרחובות. צבי, אשר לימים נהייה סופר ידוע, עסק גם בפעילות ציבורית והחל לעבוד במערכת העיתון "הפועל הצעיר". לפיכך עבר הזוג לתל-אביב שם נולדה שרה.
ילדותה ונעוריה של שרה בנהלל לא היו קלים. נהלל מושב העובדים הראשון, התפתח בתחילת דרכו בשיטת הלימוד העצמי, תוך בניית המשקים ומבני המגורים, שתילה ועקירה עד לזיהוי הגידול המתאים לקרקע ולאקלים. האב צבי המשיך גם כאן בפעילות ציבורית וכך נפל רוב עול העבודה במשק על רבקה והילדים (שרה, רחל, עודד, ודינה). בספרו "חיי אחת חלוצה" מספר צבי: " .... לא לבדה תצא רבקה לגינת הירקות והמעדר על שכמה. היא מלווה בת או שתיים החרוצות לא פחות ממנה. בקטיף התירס מחייכת בקורת- רוח למראה זריזותן של הבנות .... "
כנערה החלה שרה לשאת גם במשימות הביטחון במושב. בהיותה בת 16, במאורעות, 1936 הייתה כבר אתתית מורס בפנס "הליוגרף" שהיה מוצב בראש מגדל המים בנהלל. ובהמשך גם במשימות יישוב הארץ, אז במבצעי "חומה ומגדל". בגיל 17 התנדבה למבצעי חומה ומגדל של הקמת הישובים "בית-יוסף" ולאחר מכן חניתה. כמו כן השתתפה גם בעלייתם של כפר רופין, דן ו-דפנה.
שרה הצטרפה ל"הגנה" ובשנת 1941 יצאה לקורס אלחוטנים בתל-אביב שם הכירה את פרץ וזנברג שהיה מפקד הקורס. הם נישאו בתחילת 1943 (התקופה - מלחמת העולם השנייה) וחדשים אחדים לאחר מכן התנדב פרץ (שעליו עצמו סיפורי מעללים שאינם ניתנים לתימצות כאן) למשימה מיוחדת של צניחה ביגוסלביה במסגרת הצבא הבריטי. התנדבותה של שרה בהסכמתה לשליחות מסוכנת זו אינה פחותה וראויה לציון: היא נשארה בנהלל כשהיא בהריון. פרץ חזר בשלום כחודשיים לאחר לידת הבן גדעון. לאחר שלוש שנים בנהלל נולדה הבת נעמי ובשנת 1947 עברה המשפחה הצעירה לבית שערים והקימה בית ומשק משלה.
בשנת 1948 התגייס פרץ למשטרה ושרה נשארה לשאת בעול המשק וגידול הילדים כמעט בעצמה. מתחילת שנות ה-50 השתחרר פרץ ושניהם ביחד עיבדו את המשק שהשיג הישגים יפים בתפוקות החקלאיות שלו. הרפת גדלה במהירות, מעל 20 ראש ומטע הנשירים הניב פרי. אולם יותר מכל הצטיין משק רוזנברג בגידולי כרובית וחזרת. שטחי הכרובית גדולים מ-10 דונם. שרה נשאה בעול כשווה בין שווים. בקצב השתילה שלה לא יכלו להתחרות. ניכוש עשבים היה עבודה כמעט בלעדית שלה. בעת הקטיף והאריזה סחבה גם ארגזים כבדים.
במקביל הוגדל הבית. גם זה בעבודה עצמית. פרץ היה גם בנאי ו"טפסן" ושרה עזרה בערבוב הבטון ויציקתו. כל זה מיועד להרחבת המשפחה, וב-1952 נולד הבן אבנר. הפעילות במשק כה אינטנסיבית כך שאת הילד הקטן לא השאירו עם שמרטף אלא הושיבו אותו בארגז בפינת העגלה בה אספו את יבול הכרובית.
בתחילת שנות ה-60 פנה פרץ לעיסוקים טכניים ופטנטים ושרה הוסיפה להיות הכוח המניע במשק. בהתאם למצב הפסיקו עם ענף הרפת לחלב ועם הכרובית ועברו לגידול פרחים. זו עבודה פחות קשה מקטיף כרובית, אולם כשלעצמה לא קלה כלל. זריזות הידיים של שרה בקטיף, במיון ובאריזה עדיין הובילה על כולם. בהמשך עברו ענפי המשק למטעים, אבוקדו ופקנים.
באמצע שנות ה-90 ירדה הפעילות במשק ושרה התרכזה בגינון (ופרץ נהייה תעשיין). וטיפחה גינה גדולה סביב הבית וגם בפעילות בוועדת הנוי של המושב. היה לה כבר יותר זמן לעצמה אותו הקדישה לקריאה, ללימודים ולטיפוח ערכים בקרב נכדיה. הייתה משתתפת קבועה בחוג ידיעת הארץ ובחוג ירושלים במועצה ולמדה גם במכללת יזרעאל. יצאה לטיולים רבים וידיעותיה בהיסטוריה של ארץ ישראל ותקומת עם ישראל בה היו מפליאות.
נפטרה בגיל 84, ערב חג שבועות 2003, לאחר אשפוז של חודשיים במהלכו עברה באומץ רב חמישה ניתוחים קשים. עד אז הייתה פעילה בעבודות הגינה, הבית, קריאה וטיולים.
הלווית שרה רוזנברג
מותה של שרה אתמול לא בא לפתע.
היה זה סופו של מאבק קשה בן למעלה מחודשיים ימים.
מאבק בין אישה חזקה, עקשנית ונחושה שרוצה לחיות, לבין הרופאים שעשו את כל המאמצים -
ולא הצליחו לבסוף.
עברתי אתמול ב"חלקת אלוהים הקטנה" הגדולה של שרה. הגינה שלה. פה ושם כבר ניראים הסימנם של היעדרה בשבועות האחרונים, אבל כל השטח חי, צומח ופורץ. פורח בשלל צבעים מרהיבים. יש הרגשה כאילו בכל רגע שרה אמורה לחזור, לנכש, לדלל, לגזום ולטפח.
שרה אישה חרוצה ועמלנית מאין כמוה, וחרף גילה הלא כל כך צעיר סרבה להיכנע. עבודת האדמה היא ערך עליון ואין להפחית ממנו לרגע.
שרה כעסה כשציינו את גילה באיזה שהוא פורום ציבורי - אזורי. פרט שולי כמו יום הולדת שמונים, הוא אירוע פרטי לגמרי ובצניעותה הרבה לא רצתה שיצויין ברבים.
הצניעות היא התכונה השניה של שרה וכל הסממנים החיצוניים לא הובלטו אצלה מכוחה של התכונה הזאת. ראווה, וגודש ויופי היו אצל שרה בגינה, במידות המרחיבות את הלב וממלאות את העין. עם השפע הזה של צמחיה ועם לב רחב כזה תמיד הציעה פקעות ושתילים לאורחים מזדמנים שיעלו את רמתן של גינות נוספות מקרוב ומרחוק.
אינני בת בית אצל שרה ומשפחתה, אבל מה יכול להיות יותר אמיתי ומהימן מעדותה של חוי הכלה: "קבלה אותי בלי שאלות, כמו בת אני לה, וסבתא היא לתפארת". איזו כלה יכולה לתת עדות אופיטובה יותר?
שרה היתה אשת תרבות נטו.
קריאה בכל ספר אפשרי, עיון בכל עיתון, בכל יום בכל לילה, בכל שעה פנויה. כנראה, שאת אהבת המילה הכתובה קיבלה גם גנטית וגם סביבתית מאביה - הסופר צבי ליברמן.
שרה היתה משתתפת קבועה בחוג ירושלים במועצה, ובחוג לידיעת הארץ.
הרצון והיכולת שלה ללמוד היו בלתי נידלים, "בור סוד שאינו מאבד טיפה". בחצי פה היתה מספרת על נסיעות בעולם ופרץ מוסיף שלמרות מגבלות פיסיות לעיתים - לא ויתרה על שום מסלול רגלי קל כקשה, על מנת לא להפסיד שום חוויה שזימן אותו טיול.
פרץ מעיד על הכנות לימודיות שעשתה לפני הנסיעה לסין, שהפליאו אותו במידת יסודיותן.
לאנשים שונים בכפר היתה "כותל מערבי". מוסד של הקשבה והתיעצות במידת האפשר. בעסקים של פרץ אולי לא נטלה חלק מעשי, אבל תמכה בו תמיד בתקופות מסוגים שונים שעברו.
ספור פגישתם והכרותם של שרה ופרץ הוא בכלל אגדה מימי טרום המדינה.
פגישה בקורס אלחוט של ההגנה. פרץ מפקד הקורס והוא מקבל חניכה שלא הקפידה במיוחד על הבאת מלאי הפריטים האישיים הנדרש, בתרמילה. ההוראה היתה לסלקה הביתה לאלתר, אבל המציאות (שהיא כמו אגדה) היתה אחרת. גם בסרטים שעל פי ספרי צבי ליברמן, אביה, השתתף פרץ על אף שעדיין לא הכיר את שרה באותה עת.
שרה השתתפה בעליות על הקרקע של ישובי חומה ומגדל במסגרת של בני נהלל לכפר רופין ובית יוסף.
כותבת נכדתה, אפרת, בעבודת שורשים:
... בשעות הלילה המוקדמות הגיעה השיירה אל המקום שבו אמור היה לקום הישוב. כולם ירדו מהמשאית והחלו לפרוק את הציוד.
החברים, שהגיעו להקמת הישוב, התחלקו לקבוצות. חלק מהם בנה את החומה, חלק מהם בנה את המגדל, חלק מהם בנה את הצריפים למגורים וחלק מהם הקים את גדר התיל שסביב החומה.
סבתי עם עוד כמה חברים השתתפה בהקמת גדר התיל שמסביב לחומה. בסיום העבודה היא ועוד כמה חברים הלכו לכיוון פסי הרכבת.
בהגיעם לפסי הרכבת הם תקעו באדמה שלט "בית יוסף". היתה התרגשות רבה, חיוכים ומחיאות כפיים הושמעו מפי החברים שהיו במקום.
בשעה 4 אחר הצהריים עצרה "רכבת העמק" בפעם הראשונה בתחנה החדשה, ליד השלט. כל החברים נפנפו במטפחות, קראו קריאות שמחה והגישו לנהג הקטר כיבוד. כך נקבעה תחנת רכבת חדשה ...
יכולנו עוד רבות לספר בשבחיה של שרה, ילידת חדרה, שגדלה ובגרה בנהלל.
עקשנותה לחיות במושב, קרוב לאדמה, הביאו אותה ואת משפחתה לבית שערים, חרף העובדה שפרץ עבד באותה עת בת״א - יפו בכוחות הביטחון.
להיצמד לאדמת הארץ ולעבדה היה אצל שרה ערך עליון.
קטנה יכולתי מלתאר את מלוא אישיותך, שרה.
אני נפרדת ממך בשם חברי הכפר בהערצה גדולה למי שהיית ולכל מה שקרן ממך.
את חוזרת אל האדמה שכה אהבת ושהעניקה לך בחייך את המשוב המצופה.
וכך נזכרך:
אשת הכפר והעמק,
אשת הספר וההשכלה
אשת המשפחה והעבודה.
וכמאמר השיר:
אשת ארץ ישראל הטובה והנשכחת, אשר הושיטה את ידה לתת ולא לקחת.
יהי זכרך ברוך,
פרחה פלד
