רחל סרנצקי ז״ל
בת סימה ויעקב בר
נולדה ב- 11/11/1911
במורדי בפולין
נפטרה ב-14/3/2007
בת 96 היתה במותה.
אמא יקרה שלנו
נולדת ב11 בנובמבר שנת 1911 בעיירה רחוקה ונידחת, מורדי בחבל שדלצה שבפולין. עיירה שהיתה מיושבת אז בימים שלפני המלחמה בעיקר ביהודים.
היית בת בכורה למשפחת בר, לאביך יעקב ולאימך סימה.
כהיותך בת בכורה נשאת במטלות הבית מגיל מאד צעיר, אך יחד עם זה למדת ואף הצטיינת בלימודייך, בבית הספר היסודי שבעיירה, שעל פי סיפוריך היה מעורב לילדים פולנים ויהודים. כיוון שהמשפחה היתה דלת אמצעים כמו משפחות רבות של יהודי המקום, נאלצת לעזוב את לימודיך כבר בסוף השנה השישית.
התנועה הציונית היגיעה למחוזות מאד נידחים, וכך גם אליכם. כמו צעירים רבים ואבא ביניהם שגם הוא בן אותה עיירה, הצטרפת לחלוץ הצעיר, שם שימשת כמזכירה של הסניף בעיירה.
שם בתנועה הכרתם, את ואבא, ושם נקשר הקשר ביניכם שעתיד ללוותכם שנים רבות.
ב- 1929 עלה אבא לארץ, והוא בן 19 שנים. את נשארת שם, עם משפחתך ובמשך 6 שנים שמרתם על קשר שהתבטא במכתבים וחלופי תמונות.
הוריך התנגדו מאד לפעילותך הציונית.אך את בעקשותך הרבה, תכונה שהכרנו היטב לאורך כל שנות חייך, המשכת אז בדרכך, היית בקיבוץ הכשרה, ואף לשם כך ברחת מהבית. (קראתי בעבודת השורשים של שירי שהוריך נעזרו במשטרה כדי להחזירך הביתה.)
בפברואר 1935 עלית לארץ לאחר שבן זוגך האהוב שלח לך סרטיפיקט.
הגעת לנמל חיפה, והוא חיכה לך שם. היה לו דוד בחיפה, הלכתם אליו והוא הודיע לכם שעליכם להינשא עוד באותו יום, כי אסור שאפילו לילה אחד תחיו בחטא.
נישאתם בצינעה.
בשנים הראשונות גרתם בתל אביב. לשם הצטרפו אליכם, סבא יוסף והדודים אחיו של אבא טובה ושולם. בתל אביב חיו דודך ודודניך משפחת מאיר אליהם היית קשורה מאד.
אבא עבד בבניין, הוא היה שוטר בנמל שאז הוקם, ואת לא בחלת בשום עבודה, עבדת בבניין, ואח״כ עברת לעבוד במשק בית (כך קראת לתפקיד עוזרת בית) אני זוכרת שספרת כמה חם היה לך בפברואר של תל אביב עם הסרפן הפולני.
בתל אביב נולד בנכם הבכור שקראתם לו בשם שהיה כה נפוץ באותם ימים, בן- עמי.
הצטרפתם לארגון אפרים. חברי הארגון עתידים היו לעלות לקרקע ולהקים את מושב בית שערים שבעמק יזרעאל.
המושב הוקם ב- 1936.
אבא הצטרף אל הקבוצה שעלתה למקום, ואת ובנך הפעוט נשארתם בתל- אביב.
כידוע בשנים ההם הקשר לא היה כה זמין כמו היום. באיזשהו שלב, כשכבר נמאס לך לחכות, לקחת את בן -עמי, היטלטתם בדרכים והגעתם בהפתעה מוחלטת לבית שערים. כאן פגשתם את אבא ליד עץ האלון המפורסם שהיה בכניסה לכפר.
חייתם כחקלאים במושב, בניתם משק משלכם, והתנאים לא היו קלים.
נולדו לכם שלוש בנות. שרה, ישראלה וסימה.
מלחמת העולם השניה פרצה, ונותק הקשר עם אירופה וכמובן עם המשפחה שנשארה במורדי. ב- 1942 התחילו להגיע ידיעות מאד קשות וללא תקווה. כל משפחתך נספתה בשואה. ישנם מספר מועט של ניצולים שהיגיעו לארץ אחרי המלחמה וספרו את הספור. עם הקמת המדינה ושחרור מחנה המעפילים בקפריסין היגיעו לארץ אחיו של אבא ומשפחותיהם מוישה, יענקל וסנדר.
ב-יב אדר תשי״ח (1948) טבע בנכם הבכור בן -עמי בברכת האגירה שבמושב. קריתם לו את קברו ובניתם לו מצבה במו ידיכם. מביתכם ניתן היה לראות את בית הקברות ואת הקבר הטרי והקטן של בנכם בן ה-11.
לא עמדתם בזה, בעיקר אבא. החלטתם לעזוב את המושב.
ב- 1950 עברתם לטבעון, לאחר שמכרתם את המשק לסופר יגאל מוסנזון.
גרתם בבית זמני ברחוב רימונים עד אשר תסתיים בניית ביתכם, הבית ברחוב אלונים, אותו בית שזכור לכולנו הבנות (חמש כולל פנינה) החתנים והנכדים.
ניסיתם ואף הצלחתם לחזור לשגרת חיים. לאחר האסון נולדנו סימה עוד בבית שערים ואני כבר בטבעון.
האבל הפך להיות אבלכם הפרטי בעיקר שלך אמא. את המשכת להתאבל לבדך, על משפחתך ועל בנך, שמאותו רגע נקרא בשם "הבן". תמונתו היתה תלויה על הקיר שבסלון ואני זוכרת מדליון בצורת לב מזהב שבתוכו תמונת הבן. נסעת מידי שבוע או שבועיים לבית שערים, שם התייחדת איתו לבדך. את אבא שיתפת רק באזכרות ובימי הולדת. אנחנו לא היינו בעניין ואפילו לא הכרנו את המקום.
בטבעון נרתמת כמובן להבאת פרנסה למשפחה. כולנו זוכרות את מכבסת רחל, את מכונות הכביסה הגדולות שהיו בליפט המפורסם שלנו, איך סחטנו את הכביסה במסחטה ידנית שהיתה אז שיא השכלול. כמובן שסייענו בתלייה ובהורדת כביסה, ובגיהוץ המצעים במעגלה.
מאוחר יותר, לאחר שלא יכולת יותר לעסוק בתחום זה הלכת לעבוד כעוזרת לגננת. עבדת במספר גנים בטבעון. התיידדת במיוחד עם עופרה, איתה עבדת עד יציאתך לגימלאות.
לא רצית לפרוש, היית במלוא כוחך. אך השנים האלו היטיבו עימך.
דווקא בשנים אילו, אבא שהיה חולה נזקק לך יותר, ואת סעדת אותו במסירות מלאה.
אנחנו הבנות כיאה לבנות שגדלו בבית ציוני סוציאליסטי, וכיאה לבוגרות תנועת הנוער העובד, הצטרפנו, כל אחת בזמנה לגרעין נח״ל וכמו שנהגו לומר הגשמנו ונשארנו בקיבוצים. אתם נשארתם בטבעון, בביתכם הבית שכל קיר בו דיבר זכרונות ונוסטלגיה.
את המשכת במשך כמה שנים לעבוד בגנים שמחליפה, ולאחר מכן הצטרפת לקבוצת גמלאים בניצוחה של רישקה, התנדבתם לעבוד בצבא. במחנה מנסורה הייתם ממלאים ומחדשים ציוד בקיטבקים.
היית אמא וסבתא בכל רמ״ח ושס״ע איברייך. לא פספסת ימי הולדת ובכל עת של שמחה ושל צורך לעזרה את היית איתנו.
ביום כיפור תשמז 1986 נפטר אבא בבית במיטתו. סעדת אותו עד הרגע האחרון.
מאותו יום החלה מסכת חדשה של חיים, של בדידות. את בבית הגדול.
כמה פעמים אמרת לנו בשיחות הטלפון: "אין נפש חיה בחוץ אני פה עם ארבע קירות."
לא הסכמת בשום אופן לוותר על הבית, לעזוב את הבית. אלינו היית מגיעה בסופי שבוע עם שבתאי הנהג המסור.
אי אפשר שלא להזכיר את השכנים הכל כך צמודים שהיו איתכם את חנה כהן ועליזה ברנהיימר.
את צילי וצבי שהיו איתכם ואיתך היו קשובים ותמכו ואף סייעו בידינו להביאך אל מרכז היום לקשיש.
ואת חנה לוין שהיא ומיכאל היו כל כך חלק מאיתנו בילדותנו וחזרת אליהם ואליה בשנים שנשארת לבד.
אהבת אהבה גדולה את משפחתך: בנותייך חתנייך ונכדייך היו גאוותך.
לאט לאט הרגשנו את מחיר הבדידות. המחלה הנוראית שתקפה אותך וגרמה לך לשכחה ולהתנהגויות קשות, הביאה אותנו להכרה ולהבנה שלא ניתן יותר להשאירך לבד בבית.
כל הפתרונות שהבאנו נכשלו, ואז הגענו למסקנה על אף רצונך וחרף בקשתך להישאר ולשמור על ביתך מבצרך, החלטנו להעבירך מהבית למקום בו תוכלי לחיות עד סוף חייך בכבוד.
כך הגענו אל בית שקמה שבמסדה.
בית עם המון אהבה וכבוד ליושביו.
בבית זה היית שש וחצי שנים ושם סיימת את חייך בצורה המכובדת ביותר שרצינו, אנחנו, נועה וכל צוות המטפלים בבית שקמה.
אמא יקרה שלנו! כבר הרבה זמן שאנחנו חוזרות ומזכירות דברים שאמרת ושעשית. אנחנו נזכרות בך מידי יום בתכונות שלך שהוטבעו בנו.
את נגאלת מייסורייך. לנו זהו יום עצוב מאד.
את מאחרוני דור הנפילים שבנו את המקום הזה.
אנחנו חסרים אותך.
יהי זכרך ברוך.
אנחנו מבקשות להודות תודה ענקית לכל צוות המטפלים מבית שקמה שבמסדה, לנועה המנצחת, על כל התזמורת, לאתי ולכל הצוות הרפואי המסור ולד״ר מושצקי שהבינה לסבלה של אמא, וסייעה לכולנו כל התקופה ובעיקר בימים ובשעות האחרונות.
שרה-ישראלה-סימה-נאוה
