מושב בית שערים

חנה שיצר ז״ל

בת דבורה ושמעון נמשטיין

נולדה ב- 13/2/1910

בסאנוק בפולין

נפטרה ב-26/9/2007

בת- 97.7 היתה במותה.

חנה

חנה נולדה בפולין, בכפר קטן 13.2.1910. בגיל צעיר עברה המשפחה לעיירה סאנוק בגבול גליציה, פולין של אז. (כיום האזור בתחום אוקראינה.)

במרחק מועט מהעיירה הייתה קבוצה של בתי יהודים ושם בנתה המשפחה את ביתה הצמוד לטחנת קמח, ליד הנחל. הטחנה נוהלה על ידי אחד האחים.

להורים שמעון ודבורה-דורה היו עשרה ילדים, שבע בנות ושלושה בנים

שמעון היה סוחר יערות שהרבה בנסיעות. אשתו דורה היתה אשה יפה ונראתה צעירה מגילה. הבנות הבוגרות עזרו בגידול הילדים הצעירים

חנה למדה עד הכתה השביעית בתיכון ולא הספיקה לעשות תעודת בגרות כי רוחות חדשות החלו מנשבות במדינה ...

היא עברה קורס תפירה והחלה ללמוד עברית כהכשרה לקראת העליה לארץ.

הסב היה רב אדוק אבל האב לא נמצא בבית רוב הזמן והמשפחה לא היתה חרדית כל כך.

היתה להם נטיה לציונות בזכות ספרו של הרצל " מדינת היהודים" שנקנה ע״י האב.

בעקבות הספר, פנתה חנה לתנועת "הנוער הציוני" ובהמשך בחרה לעלות ארצה כתיירת כי לא רצתה לחכות לסרטיפיקט.

חנה בת ה-22 הגיעה לארץ ישראל בשנת 1932 עם חברי ה"מכביה" ונשארה במה שנקרא אז: "קיבוץ הנוער הציוני" בפתח תקוה.

לחנה לא היתה תעודת זהות עקב עליתה הבלתי-ליגלית ולכן לא יכלה להגיש בקשה לאיחוד משפחות ולהביא את הוריה ואחיה ארצה. שנים רבות סבלה מתחושת אשמה לא מוצדקת שאולי לא עשתה מספיק כדי להצילם.

עד פרוץ מלחמת העולם השניה חנה התכתבה עם הוריה ואחיותיה. אחר כך נפסקו המכתבים והיא חכתה בחרדה לדעת מה עלה בגורלם. בשנת 1944 נודע לה שכמעט כולם נספו בשואה.

מכל המשפחה הענפה שרדו רק שני אחים: אלתר ודוד ושתי אחיות: רחל וחנה.

שלושה הגיעו בדרך-לא דרך עם תלאות רבות, דרך רוסיה לאמריקה.

חנה ניצלה בזכות עלייתה ארצה. היא ניסתה נואשות לשכנעם לבוא לארץ ולא הצליחה.

בקבוץ ליד פתח תקוה, עבדה חנה בעבודת-חוץ כמבשלת במסעדה.

שם גם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה- משה. הם שמרו בלילות ביחד והתידדו. משה היה נערץ על הבנות אך הוא בחר לא ביפה מכולן אלא באשה החרוצה ביותר, המסורה, השקטה והישרה. בקבוץ משה עבד בחפירת גומות לעצי הדר בפרדסי הסביבה.

כשהוא עזב - גם היא הלכה אחריו צפונה.

שניהם הגיעו לקבוצת אושה בעמק זבולון. חנה עבדה במפעל החשמל של פנחס רוטנברג ומשה היה החצרן-הכל-יודע, בעל ידי-הזהב, של המשק.

הם מצאו חסרונות רבים בצורת ההתישבות הקיבוצית וחיפשו דרך חיים שונה, בה כל אחד לוקח אחריות על מעשיו.

בזכות תכונותיה, קבלה חנה הצעה לעבוד ב"ארגון אפריים" שהתעתד לעלות על הקרקע במושב בית שערים, בתפקיד מבשלת ראשית במסעדת הרווקים.

משה התחיל לעבוד בכפר יהושע כפועל-עזר אצל החקלאים הותיקים.

דודו אליהו שיצר, מראשוני המושב, הווה לו משענת רוחנית.

משה שאף להתקבל בכפר יהושע, המושב הותיק, אך משנכזבה תוחלתו- הצטרף לחנה בבית שערים. היא כבר היתה חברה בעלת זכויות.

בכסף שחסכו חנה ומשה הם החלו לבנות את בית חלומותיהם. משה היה גם הטפסן וגם הקבלן .. במו ידיו בנה את הבית.

הם נישאו בשנת 1939 וערכו חתונה וחנוכת-בית בעת ובעונה אחת.

הנישואין הללו החזיקו מעמד כחמישים שנה עם הרבה כבוד ואהבה.

נולדו להם ארבעה ילדים תוך כדי עבודה קשה ומפרכת, כשחנה עושה במלאכה גם בשדה, גם במשק בחליבה ובלול וגם בבית מבשלת ומנקה ..

מעולם לא נכנסה עוזרת-בית לביתם.

בשנת 1975 נהרג דני בנם בהיותו במילואים בתאונת מטוס בג׳בל הלל בדרום.

המכה היתה קשה מנשוא. שנים רבות הם נשאו בדממה את סבלם.

זוגות רבים מתקשים לתפקד אחרי אסון כזה, יש הנפרדים כי כל אחד מעבד את האבל בדרך אחרת, אבל חנה ומשה תמכו אחד ברעהו ומצאו נחמה פורתא בעבודה במשק ובגידול הילדים הנותרים.

הכאב הנורא העיב על חייהם לאורך השנים ולא חדל אלא כאשר הזכרון החל לתעתע, במיוחד בחנה. רק אז, כשהמוח בגד בגוף, הוקל מעט סבלה.

לעת זקנה, כשבמשק כבר לא היו בעלי חיים, חנה, שלא יכלה לשבת באפס מעשה, נסעה למועדון הקשישים, ה"סב-יום" שליד תל עדשים ושמחה לפגוש שם אנשים, לשמוע הרצאות ולהתעמל

לאחר מות משה, בשנת 1997, הלך מצבה הגופני של חנה והדרדר ובמקביל גם זכרונה ותפקודה הכללי נפגעו.

בעשר השנים האחרונות לחייה נעזרה במטפלת מקסימה בשם יוליאנה אגסר שהיתה מסורה לה כבת. חנה אהבה אותה מאוד וקראה לה בשם החיבה: " חבובה׳לה".

מאוחר יותר היא רותקה לכסא גלגלים וכל מעבר למיטה היה כרוך בהעברה עם מנוף.

לאט לאט ובהדרגה חדלה גם לתקשר עם הסביבה. חייה אבדו את משמעותם היא הלכה והתכנסה בתוך עצמה ולא הכירה את הסובבים אותה פרט למטפלת.

כך עד יום מותה, בו נגאלה מיסוריה.

יהי זכרה ברוך.

בית שערים 25.9.2007 י״ג אלול תשס״ח

אמא

אמא, אמא יקרה, האשה הטובה, רחבת הלב,

למה נגזר עליך לסבל כל כך הרבה זמן?

הרי לא עשית רע לאף אדם, מעולם.

רק על האחר חשבת תמיד,

את עצמך שמת אחרונה.

את זו שהמצאת את המושג "החצי הגדול":

כאשר חלקת מנות אוכל והיה חסר- לקחת לעצמך חלק קטן יותר

ואמרת: חילקתי חצי-חצי ..

אבל הרי החלקים לא שווים? שבנו וטענו,

לא נורא, קבלת את החצי הגדול ...

רק כאשר גדלנו הבנו וצחקנו מההלצה.

כל חייך נתת ונתת ולעצמך כמעט לא לקחת מאום.

בעבודה בשדה, בטיפול בעופות ובפרות במשק- עבדת שווה בשווה עם אבא

אבל בעבודות הבית- נשאת בעול בעצמך.

עד שגדלנו ולמדת אותנו לסייע לך בנקיון ובבישול- עשית הכל לבד

ספרת מעט מאד על ילדותך בפולין.

ידענו רק שהייתם עשרה אחים ואחיות בבית

ושהגדולים טפלו בכם וגידלו את הקטנים. את היית בין האחרונים.

ספרת שהייתה להוריך טחנת קמח ליד נחל

אשר ספקה קמח לכל הסביבה.

ידענו שלמדת גם בתיכון בעיר הסמוכה ובאמת עזרת לי לכתב חיבורים ולפתור בעיות בחשבון בגיל צעיר מאוד.

עזבת באומץ רב את בית הוריך ועלית כתיירת לארץ בלי תמונות ובלי פרידה רשמית ממשפחתך.

כל הזכרונות נשארו שם.

רק אחרי הידיעות הראשונות מהשואה, ב-1944, נודע לך מה קרה לכל בני משפחתך הענפה.

בארץ נדדת עם החלוצים.

בשלב כלשהו בחייך עבדת במפעל החשמל של רוטנברג, בסניף בחיפה ובנהריים,

היה לך חלק בעבודת נשים בכביש חיפה- נצרת, בהכנת חצץ מאבני דבש ..

אשת חיל היית כל שנות נעוריך.

הכרת את אבא בקבוצת אושה ויחד החלטתם לעבור למושב שהקים ארגון אפריים.

יש לנו תמונה שהשתתפת בקורס חובשות עם כמה חברות ותיקות.

בראשית ההתישבות בארגון אפריים היית אחראית מטבח הפועלים.

ידעת לבשל נפלא. שבע מנות ולכל אחד מה שאוהב.

פינוק ללא גבול.

כל מה שרצינו- קבלנו, אם רק היה בגבול האפשרי.

כמובן שהיו דברים שלא היה עבורם תקציב.

בובות -תפרת לנו וכן בגדים תוצרת בית.

קוביות -אבא הכין משאריות עץ שקבל בנגריה.

אבל אלה היו זמנים אחרים.

חנכת אותנו לשמור על כבוד ההורים, במיוחד על מנוחתו של אבא.

כבדת את עבודתו הקשה בשדה ולכן אסור היה להרעיש כאשר הוא ישן את מנוחת הצהריים

הקדושה של החקלאים.

לימדת אותנו לאכול בנימוס, בפה סגור.

אסרת לקרא לך ולצעוק מהבית לחצר - פן ישמעו השכנים.

דברנו בשקט וגם לריב צריך היה בדממה ...

היית אשה צנועה ושקטה. שמרת בקנאות על חברותייך

ולא נתת לאבא לנתק אותך מהן כי ביסודך היית אשה חברותית.

האסון בו נהרג דני ז״ל, בשנת 1975 - היה נקודת מפנה בחיי כולנו.

החיים הקבלו משמעות אחרת.

את ואבא התמודדתם עם הכאב הנורא בעצב שקט ומופנם

והשקעתם את חייכם בעבודה קשה במשק.

מאוחר יותר, מחלת השכחה בה לקית, "הצילה" אותך מהיגון המחלחל הזה ..

אהבת לנסע לסביום בשנים האחרונות.

סיפרת בגאווה על נושאים מעניינים בתנ״ך, בספרות.

נהנית מההרצאות ומהטיולים וכמעט הגעת לשלווה ...

עד שתקפה אותך המחלה האיומה, שהשאירה אותנו חסרי אונים,

ואותך הולכת ודועכת לתוך עולם שאין בו דבור וקשר עם הסביבה.

עולם שבו האדם חוזר להיות ילד חסר ישע.

רק בזכות המטפלת המסורה והאהובה יוליאנה,

היו השנים האחרונות הקשות כל כך- נסבלות יותר לך ולאוהבים אותך.

בעולם שכולו טוב, אליו את הולכת, אולי תפגשי את אבא ודני ז״ל

ואת כל משפחתך שנרצחה בשואה ..

ינעמו לך רגבי עפרך ..

בתך נאוה