מושב בית שערים

לובה (לובקה) ציפורי ז״ל

בת רחל ושלמה לקח

נולדה ב-מרץ 1915

ב-דיסנה פולניה

נפטרה ב-9.11.2012

בת 97.5 במותה.

לובה ציפורי (לקח)

1915-2012

נולדתי בשנת 1915 בפולין בעירה דיסנה במחוז וילנה, כבת בכורה להורי שלמה ורחל. אחרי נולדה בת נוספת (חיהל״ה) ושלושה בנים. אבי היה סוחר ירקות ופירות והוא היה אבא חם וטוב ואימא הייתה עקרת בית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה נשארה חצי מהעיר שלנו ברוסיה ולכן לא הכרתי את רוב משפחתה של אמי אשר התחתנה עם אבי בגיל 17. לאבי הייתה רק אחות אחת. שלמדה רפואה והייתה מורה לרוסית ומתמטיקה.

בדיסנה למדתי בבית ספר יהודי פרטי והצטיינתי בחשבון וביידיש.

בגיל צעיר הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור", למדנו על בורכוב ועל הציונות. אני הייתי זו שהביאה את המסר הציוני הביתה. נפגשנו עם נוער יהודי מהחלוץ, דרור, בית״ר. היינו יושבים יחד וכל אחד היה מסביר את אמונתו ומתווכחים על אידיאולוגיה.

טיילנו בנהרות, בכפרים, שטנו בסירות ובילינו בטבע. טיילנו ביערות, קוטפים פטריות וגרגירי יער שחורים. בפארק הגדול שעל יד הנהר בילינו ימים שלמים. חיי התרבות היו עשירים. את רוב הצעצועים היינו יוצרים לבד, תופרים בובות, בגדים לבובות וכדורים.

סבלנו בדיסנה מאנטישמיות, ידעו שביום כיפור אנחנו הולכים לבית הכנסת. ביום כיפור הגויים היו באים ומתחילים לדפוק על התריסים. הנוער היה מתחלק לקבוצות ושומר שלא יפריעו לתפילה. הייתי פעילה במסגרתו היה הנוער של ה"חלוץ", פועלי ציון שמא. בגיל 17 יצאתי להכשרה, בפולין, רחוק מהבית בהכשרה למדנו כל מה שצריך לקראת העלייה לישראל. למדתי תפירה וחקלאות עבודות בית ועברית. העברנו שם 5 שנים, אלו היו חיים כמו בקיבוץ של פעם. שובצתי לעבודה במטבח למרות שלא ידעתי לבשל ושרפתי בהתחלה את האוכל ....

החברים מההכשרה עודדו אותי והצמידו לי חברה שלימדה אותי לבשל. הייתי אקונומית, ונבחרתי לצאת לקורס חובשות, שם למדתי עזרה ראשונה. היו לנו חיי חברה נהדרים ובעיקר הייתה אמונה גדולה- אידיאל שצריך להתכונן לקראת העלייה לישראל על מנת לבנות אותה.

ידענו שהמצב בארץ קשה, שאין ידיים עובדות, שהבריטים מפריעים והיינו חדורי אמונה שאנו נבנה את המדינה במו ידינו.

בהכשרה הייתה תחרות גדולה על הסרטיפיקטים (אישורי העלייה) שהבריטים נתנו, מכיוון שכולם רצו את הזכות לעלות לארץ. את המתאימים באסיפת חברים בהצבעה. אני קיבלתי 90 אחוז מהקולות. הסרטיפיקט שלי היה של אישה נשואה ולכן הדביקו לי חתן בפיקציה. בעלי המדומה לא עבר את הבדיקות הרפואיות של הבריטים ולא נתנו לו לעלות בגלל בעיית ראיה. חודש ימים טרטרו אותנו ורק לאחר התערבות של שליח עליה מכינרת הסתדרו הדברים בשנת 1936 עזבתי את הבית ועליתי ארצה. הרגשתי ברת מזל שדווקא אני זכיתי באישור העלייה. איש מאתנו לא שיער שזאת פגישתנו האחרונה. כולם ניספו בשואה למעט אחותי חיל״ה שנותרה בחיים.

כשהגענו ארצה שלחו אותנו לבית עולים, בבת גלים בחיפה, ומשם לקיבוץ אפק בקרית חיים. שם הייתי 1937 עד ספטמבר 1938. באפק עבדתי בבית חרושת אתא בתפירת בגדי חלוצים. יום אחד הגעתי לבקר חברה בבית שערים, חברה ותיקה מהכשרה. אברהם ציפורי לימים בעלי, שהיה ממקימי מושב בית שערים, ראה אותי ולא עזב אותי. גם אני התאהבתי בו. הוא היה בחור יפה מבוגר ממני רק ב3שנים. הייתה לו משפחה גדולה ושמחתי שתהיה לי סוף סוף משפחה בארץ.

אחרי 3 חודשים התחתנו. להורים שלי הספקתי להודיע והם שמחו, אפילו הספקתי לשתף אותם כשמשה, בני הבכור נולד .. המכתב האחרון מהבית היה בשנת 1939 מעט לפני שהנאצים כבשו את העיירה. אבי סרב לברוח והאמין שהדברים יסתדרו. ההורים שלי נרצחו בשנת 1942 בגטו בעיירה דיסנה ע״י הנאצים.

לאחר המלחמה היינו מקשיבים שעות לרדיו בתוכניות לחיפוש קרובים בתקווה שמישהו נשאר בחיים. הכאב היה עצום גם על כך שבעצם לא נפרדתי מהם. בסופו של דבר קיבלתי מחיהל״ה אחותי מכתב שניצלה.

אברהם ואני התחתנו בבית שערים, לאחר החתונה הקמנו את הצריף, ביתנו במושב. המגרשים היו מחולקים כבר ו 3 שנים גרנו עם ההורים של אברהם ואחיו עד שהם עברו לחיפה. לאט, לאט בנינו את המשק. החיים לא היו קלים. לא היו כבישים, רק בוץ ושירותים אחרי הרפת.

בישלנו על נפט לא היה חשמל, רק מנורות נפט ונרות. סבלנו ממכת נחשים. בהתחלה קנינו פרה אחת, 15 תרנגולות, סוס, ופירדה. הבחורים עבדו בחוץ להביא כסף- במחלבה, בסלילת כבישים והבחורות היו במשק.

נולדו הילדים משה הבכור, וניצה אחריו. היו לנו 13 דונם תירס והיינו חייבים לצאת לעבוד בשדה. לקחנו אמבטיה של כביסה והכנסנו את משה וניצה לאמבטיית פח. הייתי הולכת לצד אחד וסבא לשני וכך שמרנו על קשר עין איתם.

אחריהם נולדו רחל ושלמה ז״ל בן הזקונים. משה היה שובב גדול, ניצה עזרה לי עם הקטנים. בתקופת הצנע הכול היה יקר והיו לנו הרבה חובות. אני לקחתי הרבה עבודות נוספות כמו דיירי משנה, בהם הייתי צריכה לטפל ולהאכיל. גם סבא עבד מאד קשה. בהמשך בנינו בנינו בית חדש מאבן עם שירותים ומטבח. המשק גדל, החזרנו חובות והחיים נהיו יפים ופשוטים יותר. הילדים בגרו והצליחו.

באוקטובר 1973 הזמן פסק מלכת, בנינו הצעיר שלמה נהרג בציר הנפט בחושניה ברמת הגולן, ביום הראשון למלחמה. אין דבר קשה כמו לאבד בן, החיים לא חזרו להיות אותו הדבר.

לצד הצער והאובדן הקשה מנשוא החיים המשיכו, נולדו לי נכדים נהדרים -10 וזכיתי ב - 24 נינים אהובים.

כשאברהם נפטר המשכתי לגור בביתנו במושב עד שהחלטתי לעבור לגור בבית אבות בקרבת מקום, מקום שם גרות חברותי מהמושב. אני פעילה, אני יוצרת עבודות יד מגוונות, כותבת שירים וסיפורים ומנסה ליהנות מהזקנה.

לובה ציפורי ביום הולדתה ה- 95 עם הנינים