מושב בית שערים

שמואל לפיד (קינסט) ז״ל

בן הינדה ודוד קינסט

נולד ב- 01.02.1923

בלודז׳ פולין

עלה לארץ ב-1930

נפטר ב-11.7.2019

בן- 96 היה במותו.

11/07/2019

שמואל לפיד

פלמחניק. כל כך גאה בפרק זה של חייו וכל כך שמח לספר עליו לכל מי שמוכן לשמוע.

שמואל נולד בשם קינסט שמואל למשפחה דתית ביום 19.1.1923 בפולין. כשהיה בן שבע עלתה המשפחה לארץ והתיישבה ברכסים ואחר כך בקרית אתא. בן שני למשפחה בת 3 ילדים. כשהתגייס לפלמ״ח עזב את חייו הדתיים, והתרחק מהם עד סוף ימיו. למרות זאת כיבד מאד את הוריו ואחיו שנשאר דתי וגידל משפחה דתית. בשנת 1941 הצטרף לפלמ״ח לפלוגה ד ויצא להכשרה בכפר יהושע. עם חבריו לגרעין הקימו בשנת 1945 את רמות נפתלי. אולם הם נאלצו לעזוב את המקום כיוון שהמקום הובטח ויועד למשתחררי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לגדוד הראשון של חטיבת יפתח. שם עבר קורס קציני מרגמות ושמש כמפקד מחלקת המרגמות. בשנת 1950 השתחרר מצה״ל ושובץ לחטיבה 9. איתם לחם במבצע סיני כשהם מגיעים עד לתעלת סואץ.

שמואל שירת בכל מלחמות ישראל

אורנה ושמואל הכירו בתקופת הפלמ״ח, שמואל סיפר כי הרשימה אותו במכנסיה הקצרים ורגליה החטובות שבצבצו מהם. אך דרכיהם נפרדו. אורנה שרתה בירושלים ושמואל בגליל ובנגב. כשעלו מן הנגב התיישבו במנסורה.

אורנה שהגיעה לחופשה שמעה על היותו במנסורה ויחד עם אברמיקו חברם הטוב לכל ימי חייהם, יצאו למנסורה.

כשאורנה השתחררה בשנת 1949 היא חזרה הביתה לכפר יהושע.

שמואל השתחרר בשנת 1950 והלך עם 2 חבריו מהפלמ״ח להתיישבות בבית לחם הגלילית אבל המהלך לא צלח. הוא חזר לכפר יהושע, התחתן עם אורנה, רני כפי שקרא לה. בתחילה גרו בכפר יהושע ואחרי זמן נודע למשפחה מפי צבי רשפון שהיה עסקן בתנועת המושבים, כי בבית שערים מתפנה משק. תוך זמן קצר עברו לבית שערים פה נולדו ארבעת הילדים.

במהלך השנים שימש שמואל כמא״ז של בית שערים ונתן בכך ביטוי לידיעותיו הצבאיות יחד עם אורנה פיתחו משק גדול, כשאורנה, מושבניקית מבטן ומלידה משמשת עוזרת רצינית

במשק גידלו מטעים, פרדס, ארטישוק, פרחים. בעיקר גלדיולות.

שמואל יצא לעבודה ציבורית בתנובה אקספורט וניהל את בתי האריזה בחבל תענ״ך ובאזור התעשיה

במגדל העמק כשהוא משאיר את עול המשק וגידול הילדים לאורנה, למשך שנים רבות.

עבדתי עם אורנה במשך שנים רבות בתכנית להשכלת מבוגרים במגדל העמק.

היו לנו הרבה מפגשים, לפחות פעמיים בשבוע בדרך כלל בביתם הסמוך. היינו מדברות על הא ודא ועל עבודה. וגם מרכלים. שמואל היה מצטרף אלינו, היה תענוג לשבת לידו לשמוע סיפורי פלמ״ח וצהל וגם ספורי נוסטלגיה אחרים ופוליטיקה. יחד נהגנו לפתור תשבצי הגיון. שמואל התגלה בעינייכבעל ידיעות רבות כמעט בכל תחום. ויחד איתו היה קל לפתור חידות ובעיות.

שמואל, נפרדת מאורנה בעצב רב. היום אתם חוזרים לחלוק את רגבי האדמה של הארץ הזו שכה אהבתם.

תנוח בשלום

כתבה וקראה טובה שביט

הספד לאבא

אבא-סבא שמואל יקר,

אנחנו נפרדים ממך היום בכאב ובצער, וכבר מתגעגעים. תשעים ושש (96) שנים חיית, כמעט מאה שלמה. היית אמנם קשיש מאוד, אבל אופטימי וצעיר ברוחך.

תמיד שמחת כשבאים לבקר, כי אין תענוג גדול יותר מלשבת מוקף במאזינים אוהדים ולספר סיפורים.

בשנים האחרונות הסיפורים חזרו על עצמם שוב ושוב, ואנו הקשבנו בסבלנות ובחיוך, ומדי פעם צץ פתאום זיכרון או סיפור שטרם סיפרת, תמיד מעניין ומפתיע.

לא תמיד היית כזה דברן ואופטימי. כשהיינו ילדים היית לעיתים אבא כעסן ורגזן, אבל גם כשהיית ווכחן וקשוח, ידעת להעניק לנו בדרך שלך. אם זה בשבתות בבוקר כשנוסעים לים בטנטורה, ולכולנו ברור שעד שעה 10 בבוקר האוהל כבר צריך לעמוד במקומו הקבוע על החוף, מתחתיו השמיכה פרוסה ועליה העיתון של שבת וברקע הטרנזיסטור מנגן את אות הפתיחה של "השבוע יומן אירועים".

ובצהריים, בחזרה הביתה, אחרי התור למקלחת והאוכל, אתה תמיד פורס בטכסיות את האבטיח הקר ומחלק לכולם (לפי התור) פרוסות אדומות וגדולות.

ואחרי שנים כשאמא נפצעה בתאונה ושכבה כמה חודשים עם שבר בבית חולים עפולה, הנהגת סדר הגיוני וקפדני אפילו במקרר. על כל קוטג' או לבן שהבאת מהצרכניה- רשמת את התאריך ודאגת שהחדשים יהיו מאחור והישנים מקדימה, ושנאכל לפי הסדר ולא סתם לדחוף את כולם פנימה כמו שעושה אמא. חבל שלא רשמת על זה פטנט כבר אז, כי די מזמן אימצו את ההגיון שלך והקוטג׳ים מגיעים מסומנים.

למדת בבית ספר רק עד כיתה ח, ואז פרשת מבית הספר ועזרת בפרנסה של המשפחה. אביך היה קצב בכפר אתא, ואתה היית רוכב על סוסה עם שקיים שבתוכם גושי בשר, אשר חילקת לקיבוצים ולכפרים באזור.

העוזר של אבא שלך לימד אותך ערבית, ואיך ל"פרק" פרה "לפי הסדר" כלשונך.

וכשהגעת לפלמ״ח כולם ידעו שאיתך לא כדאי לעשות הורדות ידיים כי אתה בן של קצב, וכמו שהחברה סיפרו - אתה יכול לשחוט פרה אפילו בלי לקשור אותה.

אהבת לספר ולהשוויץ בכוח שלך, אבל לא פחות מכוח היה לך גם הרבה מוח. מוח חריף, סקרן, דעתן ומעודכן. תמיד קורא ומתעניין. וכשסיפרת לי לא מזמן סיפור על המוח היהודי שעזר לצור את פצצת המימן- שאלתי בפליאה- איך אתה זוכר את זה? (כי היו כבר הרבה דברים שלא זכרת) אז ענית לי "אני זוכר כי זה מעניין".

היית אוטו דידקת. תמיד קראת הרבה, לא ויתרת על טלויזיה ועיתונים, ותמיד פתרת סדוקו או תשבצי הגיון שונים. לא נתת למוח לנוח, שהגלגלים ימשיכו להסתובב ורק שלא יחלידו.

כשאמא נפטרה לפני שנתיים וחצי, היית מאוד עצוב. דאגתי שתדעך ותאבד עניין בחיים. אבל אתה החלטת בהגיון לחזור מהר לאותו סדר-יום שהיה לך עם אמא, נסיעות לסביום, עיתונים טלויזיה ספרים ותשבצים. המטפלת שטיפלה באמא נשארה איתך והמשכתם להתנהל על פי אותה השגרה. כששאלו לשלומך ולא רצית לקטר שאתה בודד, סיפרת בחיוך שובב, שעכשיו כשאתה לבד, אתה יכול לפתור ראשון את התשבצים בעיתון, כי לפני זה היה חוק שקודם אמא פותרת עם עפרון, ואחר כך מוחקת ונותנת לך למלא שוב. וכאשר ראו אותך עם המטפלת והרגשת לא נעים (במיוחד כלפי עצמך) הסברת מיד בהגיון ש״ירשת" אותה מאמא, כי אתה לגמרי עצמאי. ולחיזוק הטענה סיפרת בגאווה שאתה כמעט היחיד בסביום שהולך זקוף על שתי רגליים, ולא כמו הרבה אחרים שהולכים על שלוש או ארבע רגליים או על גלגלים.

וגם אחרי שהלב נחלש יותר והרופאים המליצו שתיסע לסביום עם חמצן. החלטת לוותר על המאמץ שבנסיעה ולהישאר בבית אבל בלי חמצן. וכמובן הסברת בחיוך שאתה לא אוהב לקום מוקדם בבוקר ועד 12 בצהריים כבר להיות אחרי ארוחת בוקר עשר וצהריים. עדיף להשאר בבית עם הספרים הטלויזיה והעיתונים. שמח בחלקך ועצמאי.

ובאמת היית עצמאי עד לפני שבוע, אז נחלשת פתאום. ובשבת החלטנו שאין ברירה ושכנענו אותך לנסוע באמבולנס למיון בבית חולים כרמל. הגעת למיון מתנשף וחלש. כשהרופא שאל אותך

● "איך קוראים לך?" ענית בקול ברור "שמואל לפיד!"

● ואתה יודע איפה אתה נמצא? ענית מיד "בבית חולים כרמל"

● והרופא המשיך "ואיזו שנה זאת? " ענית"! 2023"

הרופא הפסיק לנדנד לך ועבר לבדוק את הלב והריאות. ואני חשבתי לי בלב, איזה טיפוס האבא סבא הזה שלנו ... הרי רצית להגיע לגיל 100, אז אם עכשיו 2023 הרי אתה בן 100!

אין ספק, גיבורים לא מתים והם גם לא מתחלפים. הם פשוט שומרים על אופטימיות בכל מצב ואם המצב לא בדיוק מתיישב עם המציאות אז נסלח לה קצת ...

אבא - סבא יקר. אתה תמיד תחיה איתנו בליבנו. כולנו, ילדיך, ונכדיך נמשיך לספר את סיפוריך לנינים שכבר נולדו ולאלה שיתווספו בעתיד. הרבה מעבר ל 120.

תנוח על משכבך בשלום אבא יקר, עכשיו אמא שוב לצידך, ואתה יכול להמשיך להיות אופטימי

אוהבת

דלית

שמואל לפיד

נולד: בפולין, בעיר לודז'

תאריך לידה: 19/01/1923 (זה התאריך האמיתי, כפי שצוין בבקשת האזרחות הארצישראלית של אביו שאושרה ע"י ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1926).

למרות זאת בתעודת הזהות של שמואל נרשם תאריך לידה 01/02/1923

תאריך פטירה עברי: ז' בתמוז התשע"ט

תאריך פטירה גריגוריאני: 10/07/2019

שמות ההורים: דוד והינדה קינָסְט (Kinast)

אחים ואחיות: אח בכור – יחיאל קינסט, אחות צעירה - שרה (ליבר).

האב דוד קינסט עלה לארץ בשנת 1925 והתגורר בכפר חסידים.

המשפחה הצטרפה אליו בשנת 1930 . הם גרו בכפר אתא (שהפך לקרית אתא). ההורים עברו לירושלים בשנותיהם האחרונות.

שם בת הזוג: אורנה לפיד (גבעולי).

תאריך הנישואין: 14 במרץ 1950 , בכפר יהושע.

שמות הילדים:

עמי (עמיחי) לפיד – נולד 31/10/1950 , נשוי לאביבה, גר בבית שערים

מדי (סמדר) שמיר – נולדה 14/09/1953 , נשואה למנשה, גרה בקרית ביאליק

מירי לפיד – נולדה 13/06/1959 , גרה בקרית מוצקין

דלית אסף – נולדה 25/07/1961 , נשואה ליובל, גרה בבת שלמה

שמות הנכדים:

אלון לפיד – בן של עמי

ליאור לפיד – בן של עמי, נשוי לטל

שי שמיר – בן של מדי, נשוי לנטע

ענת ארבלי – בת של מדי, נשואה לעומרי

מיכל שמיר – בת של מדי

שירה ברנוי-לפיד – בת של מירי

ענבל אסף – בת של דלית

נוה אסף – בן של דלית

שמות הנינים:

יובל לפיד – נכד של עמי, בן של ליאור

לביא שמיר – נכד של מדי, בן של שי

יותם ארבלי – נכד של מדי, בן של ענת

שמואל נולד במשפחה דתית. אביו היה שוחט ובעל אטליז בכפר אתא. שמואל סיים רק בית ספר יסודי ובהיותו נער כבר למד מאביו איך שוחטים פרה והתמצא בנתחי הבשר השונים. הוא היה רוכב על חמור שנשא על גבו מתקן נשיאה מיוחד ומחלק ביישובים הסמוכים את הבשר שהזמינו.

בהיותו בן 17 הצטרף ל"הגנה" ועבר אימון בסיסי בנשק. בשנת 1942 נענה לקריאת המוסדות ושירת כנוטר במשטרת המנדט הבריטי. בקיץ 1943 שמואל התפטר מהמשטרה והתגייס לפלוגה ד' (הפלוגה התל-אביבית) של הפלמ"ח. הוא הוצב תחילה במחלקת המטה בגבעת חיים וגם עבר קורס חובשים. כאשר עברה הפלוגה לעמק היה במחלקה המסייעת בשדה נחום ולאחר מכן במטה בבית השיטה – בכיתת הסיירים. אנשי פלוגה ד' ערכו מסעות רגליים ארוכים בנגב ובאזור ים המלח. באחד מהם לאחר עלייה למצדה הם לנו במחנה העובדים של מפעל האשלג ומשם החליטו לקחת טרמפ (ללא אישור...) על הדוברות שהובילו אשלג לצפון ים המלח. כאשר הגיעו הדוברות למזח כבר היו שם שוטרים בריטיים שדרשו מכולם להזדהות ורשמו את שמותיהם. איש לא הועמד לדין כי כנראה מנהל המפעל ביטל את התלונה. אך בעקבות האירוע הזה המשתתפים במסע החליטו להחליף את שמותיהם וביניהם גם שמואל קינסט שהפך לשמואל לפיד.

באפריל 1945 עלה שמואל לגליל העליון כחבר בארגון בני-פלד (יוצאי פלוגה ד') שהקימו את מצודת רמות נפתלי. בין חברי הארגון היה גם דודו צ'רקסקי (שנהרג במלחמת העצמאות בקרב על מצודת נבי יושע). הם רצו להפוך ליישוב קבע ולעסוק בחקלאות, אך החלטת המוסדות המיישבים היתה אחרת: שם נקבע כי המקום מיועד לגרעין אחר שהורכב מיוצאי הבריגדה ואלה אכן הגיעו לרמות נפתלי. בהמשך גרעין בני-פלד כבר לא קיבל תמיכה מן המוסדות ובכדי להתקיים החל לשלוח אנשים לעבודה במקומות אחרים ברחבי הארץ. כך שמואל הגיע לכפר יהושע, שם פגש את אורנה. לאחר מאבק ממושך מול המוסדות הגרעין נאלץ ביוני 1947 לעזוב את רמות נפתלי ושהה כפלוגת עבודה ביסוד המעלה. כאשר פרצה מלחמת העצמאות כולם התפזרו ליחידות שונות בפלמ"ח.

חברי הגרעין המשיכו לשמור על קשר ביניהם וקיימו אירועים משותפים. אחדים מהם היו חבריו הקרובים ביותר של שמואל לאורך כל חייהם. נזכיר כאן לפחות שלושה – אברמיקו מכפר יהושע, שלמה פוקס מתל עדשים ובני בורשטיין מבית לחם.

במלחמת השחרור שמואל שירת בגדוד הראשון של חטיבת יפתח, בתחילה בגליל העליון, אחרי כן בגיזרת לטרון ובנגב הצפוני. בתחילת אוקטובר 1948 שמואל נשלח כמפקד מחלקת המרגמות (המסייעת) לחרבת מחאז. בקרב מול הכוחות המצריים שמואל נפצע ולאחר כחודש החלמה שב אל הגדוד בנגב. עם פירוק הפלמ"ח הועבר לחטיבה 7 .

בפברואר 1950 שמואל השתחרר מצה"ל ומיד לאחר מכן התחתן עם אורנה. לפרק זמן קצר גרו בכפר יהושע, ובשנת 1951 הגיעו לבית שערים, לנחלה שהתפנתה. במקום היה צריף קטן שכלל חדר אחד ומטבחון. הם החלו לעבוד קשה בחקלאות בצוותא, ולהשלמת הפרנסה שמואל עבד גם בריצוף הבתים בכפר. לקראת סוף שנת 1953 זכו לעבור מן הצריף אל הבית, אשר בבנייתו שמואל עשה את כל מה שיכול בעבודה עצמית. במשק הם גידלו בשנים הראשונות (כמו כולם בעת ההיא) כמה פרות ברפת, מעט עגלים, לול תרנגולות, כמה גידולי שדה והיה גם מטע שזיפים. משנות ה- 60 והלאה הפכו הפרדסים (כל זן בתורו - אשכוליות, תפוזי ולנסיה, קליפים, אשכולית אדומה, פומלית) לענף העיקרי, וכן היו מטעי אבוקדו וגידול סייפנים.

בשנות ה-60 הקימה "תנובה אקספורט" את בית האריזה לפרי הדר "יזרעאלים" ליד קיבוץ שריד ושמואל התמנה כמנהל בית האריזה. הפרדסים והאבוקדו לא חייבו את שמואל לעבודה יומיומית במשק. אורנה המשיכה לעבוד בחקלאות, היא החזיקה את לול המטילות וגידול הסייפנים היה ברובו על כתפיה, תרתי משמע.

במהלך שנות ה-70 אורנה הגשימה חלום ישן וחזרה לספסל הלימודים. שמואל תמך בזאת ובמקביל החליטו לסגור את הלול ולהפסיק את גידול הסייפנים. פעמים רבות אורנה חזרה הביתה מאוניברסיטת חיפה רק בשעות הערב ואז שמואל מילא את מקומה בשיגרת הבית, קניות, ארוחות ערב וכו'.

שמואל ראה בהדרים את תחום ההתמחות העיקרי שלו ולאורך השנים הרכב הפרדס המשפחתי שיקף את השינויים שחלו בענף כולו. באמצע שנות ה- 80 , בעקבות צמצום שטחי הפרדסים באזור בכלל והאשכוליות בפרט, "יזרעאלים" נסגר ושמואל עבר לנהל את בית האריזה בחבל התענכים. בשנת 1988 יצא לגימלאות מ"תנובה אקספורט" אך המשיך כפרדסן מן השורה עוד שנים רבות.

לשמואל עבודות בנייה קטנות ותיקונים למיניהם היו בגדר תחביב. כאשר היינו ילדים הבילוי המשפחתי הקבוע היה להקים אוהל בשבת בבוקר על חוף טנטורה, שם שמואל נהג לשלב כמה תחביבים אחרים – קריאת העיתון של יום שישי, במקביל האזנה ליומן השבוע ברדיו, לפעמים היו אז גם משחקי דמקה או שחמט. בשנים שלאחר מכן העדיף תשבצים ושעשועי חשבון או סודוקו.

שמואל שמר על המסורת הפלמ"חית שלו בדרכים רבות. כולנו השתתפנו במשך השנים כמה פעמים במפגשי משפחות של יוצאי הפלמ"ח. במשפחתנו גם בני הדודים ידעו כי אחרי שמסתיימת הארוחה בליל הסדר זה הזמן להוציא ממחבואו את השירון של פלוגה ד' ולשיר ביחד שירי פלמ"ח, כולל "מי שמתרחץ בדן" כמובן...

הוא שמר עד שנתו האחרונה על הקשר עם עמותת יוצאי הפלמ"ח, למרות שחבריו הקרובים משם כבר לא היו בין החיים.

כתב: עמי לפיד