מושב בית שערים

אמיר בראונשטיין ז״ל

בן חוה ושלמה

נולד ב- 19.6.1965

בנהלל

נהרג בתאונה ב- 4.3.1989

בן 24 במותו.

אמיר בראונשטיין

הגדירו אותם כחלום שחולף, או העולם הוא במה ואנחנו שחקניו, מי בהצלחה ומי בפחות. אך אמיר תמיד אמר: "אמא, כלום לא שווה, תעזבי את הכל צאי לטייל, תעשי משהו עם עצמך".

אנו תמיד דאגנו שיהיה לו מקום נעים לחזור אליו. בחיים היומיומיים השתדלנו לשתפו, על מנת להסיח את דעתו. אך כמו ציפור שלמדה לעוף כך גם אמיר היה בעל דעה ברורה, החיים קצרים וצריך לנצל אותם כל אחד לפי ראות עניו.

אמיר נולד בנהלל, ב - 19.6.1965, בן שלישי במשפחה. אביו יליד רומניה, עלה לארץ בשנת 1947 דרך קפריסין. חי מספר שנים במושב השיתופי "אלוני-אבא ובשנת 1957 עברה המשפחה לנהלל, כאן היה מדריך למשתלות עצי-פרי. אמיר למד עד חטיבת הביניים בנהלל, היה ילד שקט, ממושמע, שקול במעשיו ואהוד על חבריו. כבר מגיל חמש וחצי ניגן על פסנתר וזה לפי בקשתו. היה לו כשרון טבעי.

בשנת 1974, בזכות הסבים קלמן וג׳נטה גינגולד ז״ל, שהלכו לעולמם בסיבה טובה (1985-86), נקנה המשק בבית שערים. המעבר לא גרם לאמיר שום שינוי. כל חבריו מהכיתה היו מבית שערים. בחטיבת הביניים והתיכון למד בטבעון וכאן נפרדה דרכו מכיתתו בביה״ס העממי. כל אחד הלך לפי בחירתו או יכולתו.

אמיר היה ביולוג בדם, אהב טבע - הכל בטבע עניין אותו. בכיתה י״א הגיש עבודה על עקרבים. שנה שלמה ישן בחדר עם עקרבים. היה זקוק בדחיפות למיקורסקופ – שנקנה עבורו - ואכן הוא הצליח צאוד בעבודתו וקיבל ציון טוב-מאוד.

אמיר אהב לטייל לבד. בסוף כיתה י״א נסע לירושלים, טייל שלושה ימים ובא הביתה מלא התרשמות. לפני גיוסו לצה״ל, עם חסכונות בר המצווה, נסע בטיול מאורגן לקניה ומשם חזר ואמר שאחרי הצבא הוא רוצה לטייל לבד, לזמן בלתי מוגבל.

אמיר, כמו כל ילדי המושבים והקיבוצים, חי בחברה סגורה כמו בחממה ובדרך כלל לא ידע מה קורה מחוץ למסגרת. לאמיר, שירות בצבא היתה משימה חשובה ביותר, הוא לא חשב על עצמו אלא רק לשרת בכבוד ולא סתם אלא לחתום ולהמשיך. והנה הגורל ...

בשלב ראשון של הטירונות קיבל זיהום באצבע ביד ימין, היה במסדר חולים, ראו נפיחות, אמרו לו זה כלום, קיבלת מכה ולכן האצבע נפוחה. בשבת הוא ביקש שנבוא לבקר אותו. הדענו, אמיר הרגיש מאוד לא טוב. למזלו, למחרת הם נסעו לסדרת חינוך בכרמיאל ושם אישפזו אותו והוא נשלח לניתוח בבית החולים רמב״ם בחיפה.

למרות שהודיעו לו שלא יוכל לגמור טירונות בשיריון עם יד פצועה, הוא גמר את השלב הראשון של הטירונות. לאחר השלב השני עלו לרמת הגולן לסדרת אימונים. לאמיר קרתה תאונה נוספת, הטנק בו נסע עבר מכשול (תעלה) ותוך כדי המעבר, התותח של הטנק זז ממקומו ופגע בקרסולו של אמיר. שוב ניתוח, סבל, וחצי שנה של טיפולים. לאחר מכן הודיעו לו: "אתה הולך לקורס שלישות". אמיר פנה אלי ואמר: "אמא תעשי משהו, אני רוצה להיות קרבי".

עשיתי כל מה שאמא יכולה, דיברתי עם כל מיני אנשים. אמיר יכול היה ללכת למודיעין אבל הוא רצה רק קרבי. כך הגיע לשרת בלבנון חצי שנה ונשלח לקורס קצינים עם מסמר ברגל. היו לו כל הזמן כאבים אבל הוא לא התלונן. אחרי עשרה חודשים הוציאו את המסמר ואז הוא ביקש שינוי סוג בריאות. היה לו מאוד חשוב להעלות את סוג הבריאות.

אחרי קורס קצינים שירת אמיר בחיל הקשר. היה מרוצה באופן יחסי, עד לקבע. אז התחילו הצרות. הוא רצה לעבור יחידה ולא נתנו לו. אמיר היה עלם שקט, לא קרה שיצא נגד המסגרת בה שהה, בין אם זה בבית הספר ובין אם בצבא, אך כאשר חש שנעשה לו עוול לא יכול היה לשתוק.

הוא היה בהרבה וועדות וכתב הרבה מכתבים וביקש שיעבירו אותו יחידה אך שום דבר לא הועיל. העמידו לו תנאי: "תחתום, ונעביר אותך". זה הרגיז אותו. הוא היה חותם בכל מקרה, אך לעשות דבר תחת לחץ - לא הסכים. וכך סיים את ארבע השנים בצבא ועזב את המקום שכל כך אהב.

כיום, כשאני שומעת חיילים שיש להם בעיות בצבא אני מבינה איך אמיר הרגיש. אבל היה לו בית חם שנתן לו הרבה אומץ להלחם. רצינו לעודד אותו ולומר שזה חלק מהחיים אבל אצלו זה היה החיים. הוא ראה את עצמו כחלק ממה שהוא אהב. כל הרישומים שנמצאים בחוברת הינם בהשפעת שנת שרותו בצבא הקבע. אמיר החליט לעבוד אצל אחיו - רוני, במושב עידן, ולחסוך כסף לטיול בעולם. לכל מקום שנסע לקח איתו את החולצה מקורס קצינים וגם במותו לבש חולצה זו.

אחרי הצבא עבד אמיר כחצי שנה בערבה, אצל אחיו רוני, הגדול ממנו בשש שנים. הקשר ביניהם התחזק מאוד בתקופה זו. לאחר חצי שנה יצא אמיר לטיול במקסיקו. הוא הסתובב שם שלושה חודשים ולאחר מכן נסע לניו-ג׳רסי בארה״ב, עבד אצל חברים והודיע שהוא בא הביתה לעשרה ימים וממשיך בטיול.

אחרי שאסף כח והיה אתנו כשלושה שבועות, החליט בגשם שוטף לנסוע. מאוד לא רציתי. ביקשתי שישאר בבית ומספיק עם השוטטות, אך אמיר אמר: "אלה החיים שלי ואת לא יכולה לחיות אותם במקומי". הלוואי ויכולתי להיות במקומו. זה העונש הגדול ביותר שיכולים הורים לקבל - לשכול בן. אני שראיתי מוות במשך ארבע שנים, יום-יום, מגיל חמש וכשגדלתי התפללתי שאני אהיה הראשונה, אך אין זה כפי שרוצים ומבקשים.

את הידיעה על האסון קיבלנו בשבת בערב. באותה שבת - 4.3.1989 - היינו מוזמנים לביקור אצל קרובי משפחה. היה נחמד וחזרנו בסביבות תשע בערב. בכניסה לבית שערים ראינו מכונית משטרה ואנשים משוחחים בלהט, אמרתי לשלמה: "מי יודע מה קרה?" תשובתו היתה: "זה בסך הכל המשמר האזרחי, בטח נפגשו חברים בצומת". החלפנו בגדים, צביקה ומשפחתו חזרו מסוף-שבוע אצל הורי אשתו והכל היה שמח. פתאום נפלה עלינו פצצה !!!

מצלצלים בדלת, בלהה - האחות, ועוד אנשים נכנסים ואני שואלת, מה קרה? מה עשינו? אך היא אומרת תשמעו, זה בנוגע לאמיר, קיבלנו טלקס מתאילנד שהוא נהרג בתאונת אופנוע.

גורל - אמיר מעולם לא עלה על אופנוע.

אני קמה אתך בבוקר - אמיר - והולכת אתך לישון בלב בוכה, על שהלכת לרעות בשדות זרים ולא נשארת אתנו. היינו נותנים בשבילך את החיים רק שתהיה מרוצה. אך את חייך אמיר, לא יכולתי לחיות.

אמא