מושב בית שערים

אליהו (אלי) חסון ז״ל

בן גרציאלה ושמעון חסון

נולד ב-23.9.1932

ב-חומס לוב

נפטר 4.12.2011

בן-79 היה במותו.

1.11.12

אליהו (אלי) חסון

אלי חסון נולד בשנת 1932 בעיר חומס שבלוב. אביו, שימש כראש הקהילה היהודית במקום, והיה בעל חנות לתכשיטי זהב וכסף ובגדים יחודיים. אמו, הגיעה מטריפולי עם נישואיה. אלי נולד לבני הזוג לאחר 10 שנות עקרות ולאחריו נולדו להם שתי בנות נוספות - רותי ואסתר. עם לידתה של אסתר ובהיות אלי בן 5, נפטרה אימו. לאחר תקופת מה נישא אביו בשנית, לאידה, ונולדו לשניים 6 ילדים.

את שנות ילדותו ונעוריו, בילה אלי בין בית הספר האיטלקי, בו למד בבוקר, לבית הספר היהודי שם למד אחר הצהריים. בשעות הפנאי בילה עם בני גילו בים הסמוך ובמשחק או בצפייה בהתנהלות סוחרי העיר שסיקרנה וריתקה אותו.

בגיל 16 החליט לעלות לארץ במסגרת עליית הנוער הבלתי לגאלית עם קבוצת נערים בני גילו. היה זה צעד נועז עבור מי שגדל עד אז "עטוף בצמר גפן" שכל מבוקשו נענה.

בארץ, חיכתה לו מציאות שונה עד מאד מהדמיון הציוני שחלם. הוא גר באהלים שזרמי מים עברו בהם בחורף, ידיו נפצעו בעבודות הקשות שעבד וידע ימים של רעב. עם זאת, רוחו לא נפלה, כי אם להפך. הוא תר אחר עבודות בכל מקום אפשרי או לא: בבניין, בפרדס, בהקמת נמל קיסריה ועוד. ביום עבד, ובערב כששב לאוהל בילה עם בני גילו. ידיעת השפה העברית ויכולותיו המתמטיות הביאו אותו לקבל עד מהרה עבודות כמנהל עבודה והנהלת חשבונות.

כבר עם הגיעו ארצה, רצה אלי להצטרף לשורות הצבא, ואף ניסה לשבש את גילו לשם כך. לבסוף, גויס לחיל השריון ונהנה מתפקידו בטנק ומהאווירה בין הלוחמים. שמיעתו נפגעה חלקית באחת מהפעולות במלחמת קדש. במהלך שירותו, עלתה משפחתו ארצה והוא מיד נרתם לסייע בקליטתה ובפרנסתה. בסופי שבוע, היה יוצא לעבוד כדי לתמוך במשפחה, ובלילה, בזמן שנותר, יצא לבלות.

עם סיום הצבא, פתח חנות מכולת עבור אביו, אותה ניהל אלי בהצלחה, במקביל לעבודות שכירות שעבד. החנות קיימה את המשפחה הרחבה ואפשרה את התאקלמותה בארץ.

עם נישואיו לשולמית, בגיל 23, השאיר למשפחתו את החנות ויצא ללמוד הנהלת חשבונות ופקידות. בסיום לימודיו, התקבל לעבודה כסגן מנהל סניף קופת חולים בעפולה ובני הזוג עברו להתגורר בעיר. בעפולה, נולד בנם הבכור ניצחון, "ניצחי", ושולמית עבדה כמורה בבית הספר שבעיר. אלי התקדם בעבודתו במהרה, ולאחר תקופה קצרה קיבל את תפקיד מנהל המרפאה - מה שהיה קרוי באותה עת "מזכיר המרפאה". במקביל, המשיך להיות פעיל דומיננטי ומרכזי במפלגת מפא״י ובהסתדרות, ויועד להיכנס מטעם המפלגה למועצת העיר בבחירות שקרבו.

לאחר התלבטויות רבות, הכריעה המשפחה, ואלי עזב את הפוליטיקה ועבר עם שולמית, נצחי ולטלי (בדרך) לקריות, היכן שגרה מרבית משפחת בני הזוג. אלי קיבל את ניהול מרפאת קריית חיים והמשפחה השתכנה במקום. ההתאקלמות בקריות הייתה טובה ומהירה והוא ושולמית התבססו בעיסוקיהם. לקראת הגדלת המשפחה, עברו לקריית ביאליק, שם נולדה בת הזקונים שלהם, ענת.

במהלך השנים, התגלו נטיותיו האמנותיות של אלי. הוא היה מפליא בסיפוריו על "הרשל'ה", תוך שהוא מקסים את הסובבים אותו, ויודע, תמיד להפסיק את הסיפור בנקודה המרתקת ביותר. כל פלסטלינה שנקלעה לידיו, הפכה כהרף עין לפיל, ברבור, או חיה אחרת. בשלב מאוחר הרבה יותר ניסה את כוחו גם עם חימר, בטון ואף נתן ידו בציור. אהבתו לחברה הייתה מהידועות והוא אהב אירועים חברתיים ומשפחתיים בהם פצח בשירה ועודד דיונים סוערים.

החיידק הציוני ואהבת האדמה שליוו את אלי מאז עלותו ארצה, נתנו אותותיהם גם בהיותו איש משפחה בעיר. הוא טיפח בחצר קופת החולים גינה לתפארת בה השקיע כל שעה פנויה. בשלב מסוים החלה להתגבש בליבו ההחלטה להפוך לאיש אדמה במשרה מלאה ושולמית והוא התחילו לחפש מקום מתאים. תחילה בחנו את "כפר ביאליק" ואחר כך את "בוסתן הגליל". לבסוף נפלה ההכרעה לעבור לבית שערים.

בשנת 1972 עברה המשפחה למשב בית שערים והחלה את מסעה בו, תוך אמונה והאדרה של יופי עבודת האדמה וההתיישבות. שולמית ואלי קנו את המשק של משפחת נוימן שכבר שנים רבות פסק מלפעול. תחילה, היה על המשפחה להתגבר על גבעת הפסולת שצמחה בחצר האחורית של הבית, ובמקביל, ללמוד את רזי החקלאות, תנועת המושבים, האגודות, מכסות וקודים כאלה ואחרים. כמו בדברים קודמים בהם האמין, גם כאן אלי למד בהתלהבות ובנחישות את התחום החדש:

שואל, מברר ומנסה. אט, אט, החלו, שולמית והוא, מגדלים תרנגולות להטלה וגידולי שדה. בהמשך, שקעו בבוץ עת נטעו מטעי פקאנים ואבוקדו, וגם גידלו הודים ועופות לפיתום בלול שנבנה בחלקו הגדול בעמל כפיים של המשפחה. לתחום הורדים נכנסו מאוחר יותר ובנו חממה ובית אריזה יפים. העבודה הייתה רבה ולכל אחד היה תפקיד במלאכה: לחרוש, לשדד, להשקות, להאכיל, לנקות כלי מים, למדוד פרחים, לארוז ועוד ועוד ועוד. הצורך ללמוד ולתקן טעויות תוך כדי התקדמות מתמדת, גייס את כל המשפחה ואת מרבית עיתותיה למשק. דיר הכבשים שנבנה לאחר כמה שנים, היה גולת הכותרת. 300 חולבות, ומכון חליבה חדיש, בתוספת של עיזים - חגיגה אמיתית של עשייה והתפתחות. השנים חלפו ביעף כשאלי וכל המשפחה ידעו עליות ומורדות שחלקם היו כורח המציאות, וחלקם לא. התמודדות מתמדת ומורכבת.

החיבור לאדמה, חיבר את אלי לתחום יצירתי נוסף, והוא החל לייצר גבינות מחלב הכבשים והעיזים, להחמיץ זיתים, לעשן דגים ובשרים, לרקוח ריבות וממרחים ועוד מיני דליקטסים מהם נהנו כולם.

משבר המושבים של שנות השמונים היכה במשק אנושות והשבית אותו כליל.

הקשיים של אותה תקופה גם חשפו את המשקעים בחברה המושבית ומורכבות היחסים בה. שולמית ואלי, שחלה והפך לנכה, נאבקו להציל את מה שנותר.

הילדים שגדלו, נישאו ובנו את בתיהם: נצחי נישא לנאווה ולשניים נולדו ניר, נעמה ונופר. הם קבעו את משכנם באניעם. טלי וירון השתקעו בחפציבה עם שלושת בנותיהם: יעל, עידית וליאור. ענת, נישאה לדוד והביאו לעולם את שחר ונמרוד בחיפה.

אלי השקיע את עיתותיו במשפחה ובחברים, בקריאה ממגוון התחומים שהתעניין בהם, בפיסול ובגידולים שונים בחצר הבית. הוא המשיך ופינק את הסובבים ממטעמיו ובחר בעקביות ב"חצי הכוס המלאה" עד יומו האחרון.

בשנת 2011 הורע מצבו הבריאותי והוא נפטר ב:4.12.2011. בן 79 היה במותו.

נזכור אותו באהבה וגעגוע: שולמית, נצחי, טלי, וענת.

החתנים והנכדים.