מושב בית שערים

אהרון ויעל נורקין ז״ל

אבא, אמא והבית בבית שערים

כתב: מרדכי (מוטק) נורקין

אבא הצטרף לאירגון אפריים במושבה מגדל, עוד טרם הקמת בית שערים. אבא, עדיין רווק, הכניס עליצות ושמחה בחיי הארגון, (אשר באותה תקופה רק חלק קטן מחבריו היו נשואים עם ילדים.)

לא פעם נהג לספר לנו את סיפוריו המבדחים, על חיי הארגון, אז, לחוף ימה של הכינרת:

בשל החום הרב, חלק מהעבודה היה נעשה בלילה. חלק גדול מהעבודה היה השקאת הפרדסים והמטעים של איכרי המושבה. העבודה נעשתה באמצעות מתיחת תעלות בטורייה ממקור המים לעבר החלקה המושקית. האיש החרוץ ביותר והאמון על העבודה הזו היה יעקב פרלדיק ז״ל, אשר היה כבר בעל משפחה והיה מבוגר מיתר החברים. אבא, שריקודי ההורה בלילה משכו אותו יותר מחפירת תעלות בטוריה לאור פנס הלוכיס, מצא לו פתרון קל והיה מטה את התעלות שיעקב חפר באמצע דרכן אל חלקתו שלו. יעקב היה יושב ומחכה, והמים לא הגיעו לחלקתו ... ומכיוון שבעל משקפיים היה, ולא היטיב לראות - במיוחד בלילה, היה עובר וחוזר ורוטן בשעה שאבא מיהר להשקות את חלקתו. בבוקר היה יעקב מבחין ב"תרמית" והיה מנסה לסגור ברוב זעמו עם אבא את החשבון, בעת ארוחת הבוקר המשותפת, הכל לקול צהלות החברים ...

עם סיום תקופת ההכשרה, עלו חברי הארגון לבית שערים והחלו החיים הקשים אשר ליוו את הקמת המושב.

אבא באותו זמן, נשא לאישה את אמא. אמא גדלה בעוני כבד במושבה ראש פינה. היא היתה התלמידה המצטיינת של בית הספר בראש פינה ונבחרה בשנת 1919 (בהיותה בת שמונה) לקבל את פני הברון רוטשילד. להוריה לא היה כסף לנעליים חדשות, ופתרון יצירתי חיש הנמצא – נעליה נמרחו בסיד לבן ושיוו לה מעטה של חגיגיות ...

לאחר לימודיה עבדה אמא ברמת ישי בבית חרושת לטכסטיל. את אבא פגשה לראשונה בעת שהביאה ארוחות לאסירי ההגנה אשר "ישבו" בתחנת המעצר ברמת ישי. ה'אסיר' הרוסי הגבוה והרחב מצא חן בעיני הצברית מראש פינה וזמן קצר לאחר שיחרורו, נישאו השניים.

עם נישואיהם, פנו השניים לנהריה, שם עבד אבא כשומר על המושבה. אבא אבטח והגן על המושבה בעת מאורעות הדמים של 1938 - 1936, הוא השתתף בעליה לחניתה ובעליות הבלתי לגליות של המעפילים אשר הגיעו מגבול לבנון. היום הראשון של ספטמבר 1939 - יום פתיחת מלחמת העולם השניה, מצא אותו על גג הרפת כשהוא מכסה אותו ברעפים. לא מעט אחר כך, החליטו אבא ואמא להצטרף אל שאר חבריהם בבית שערים ולבנות פה את עתידם.

החיים בבית שערים היו קשים. אנשי כנופיות ירו לא פעם, בעת המאורעות, על המושב. חברים ניסו לשכנע את אבא שלא יקח את המשק הקיצוני ביותר, ויעבור עם אמא ועם בועז, שעדיין לא מלאה לו שנה, למרכז הכפר. בנחישות הכל כך אופיינית לו סירב אבא, רצה המזל ולא הרבה זמן לאחר מכן פסקו היריות. באותה תקופה גנבו גנבים ערבים את הפרה היחידה של ההורים ואת הפירדה. במהלך הגניבה, ברחה הפירדה וחזרה למשק. הפרידה הבורחת התגרדה בחלון הצריף ואבא התעורר וראה את גודל השבר. בדיעבד התברר שלאבא היה מזל שכן הגנבים שהכירו את אבא, הציבו לו מארב מאחורי התנור של אמא לאפיית לחם. אם היה יוצא, היו יורים בו.

כאמור, החיים החומריים היו קשים ומרים. למרות זאת, גידלו אבא ואמא ילד מעלית הנוער מגרמניה, נער נחמד בשם חנן. חנן היה קשור מאד לאמא ואבא, ואהב את בועז אהבת נפש.

כשהמצב הכלכלי הורע עוד יותר, מכרה אמא את טבעות הזהב שלה ואת המחרוזות שקיבלה מאימה לרגל חתונתה. אבא ניסה לשכנעה לעזוב את המושב ולחזור לנהריה, שם הציעו לו את השמירה מחדש. אמא סירבה, למרות שלא פעם התמוטטה מחמת הקשיים והתעלפה מעייפות אמרה היא לאבא "לא באת הנה בשביל לעזוב!".

באותה תקופה קשה, הופיע יום אחד אח של אמא מראש פינה, ותוך שהוא צועק ומטיף לאבא מוסר על ניהולו הכושל של המשק, הוציא מכיסו עשר לירות מצריות מזהב (היה זה סכום די נכבד באותם ימים), מסרן לאבא, קפץ למונית ונעלם. אבא לקח, בידיים רועדות, את הכסף והחל מאז לבְנות את חייו לאט לאט, בחישוב ובתבונה, והגיע להיות אחד המשקים המשגשגים ביותר בבית שערים.

הילדים גדלו, המשק גדל והתפתח, אך אז החלה בעיה נוספת - המצב הבטחוני הורע מאד.

בדרום הארץ הרגו מחבלים ("פדאיון") מן המארב אזרחים שלווים. מצבה הבריאותי של אמי באותה תקופה הורע, והורע עוד יותר בעת שבועז ושושי לאחריו, התגייסו לצנחנים. אמנם לאחר מבצע קדש, בשלהי 1956, באו 11 שנים רגועות יחסית מבחינה בטחונית, אך אז פרצה מלחמת ששת הימים, כרעם ביום בהיר. מלחמת ששת הימים תפסה את אבא ואמא בתקופה המאושרת בחייהם. נכדים נולדו להם מבועז ושושי, והעניקו להם אושר רב. בנוסף, המשק גדל והתפתח ואף נקנתה מכונית חדשה. אך ימי האושר לא ארכו זמן רב. שנה לאחר מכן פרצה, כאמור ששת הימים. ימי ההמתנה לפני המלחמה היו תקופה מורטת עצבים. המושב כולו גוייס ובועז ושושי הוצבו, הן כאנשי סיירת והן כחובשים, בחוד החנית. כנראה בעקבות כך מצבה הבריאותי של אמא החל מתדרדר. באותה תקופה עִדיין לא גוייסתי וכשעופר אחי הגיע לביקור עם חבריו מהצבא בערב ישנה אמא שינה כבדה במיוחד ואבא התעקש, למרות הביקור, לא להעיר אותה.

פרצה המלחמה. צביה, רעיתו של בועז, הבינה מתחנות הרדיו הזרות שאנו מנצחים את המצרים נצחון מוחץ, אני קיבלתי סוף סוף צו גיוס. ראיתי את מצבה של אמא וחצעתי לה אולי לנסות לדחות את הצו, אך אמא דחקה בי לקחת את התרמיל ולצאת מייד. "אנחנו נסתדר" אמרה, "אל תדאג, אך יכול להיות מאד שאני לא אראה אותך יותר כי אני הולכת למות". צחקתי אליה בביטול, "אמא, מה את מדברת", היתה זו הפעם האחרוגה שבה ראיתיה בחיים.

אמא היתה עמוד התווך של משפחתנו. רק לאחר מותה הבנו את גודל השבר. אמא היתה אדם חזק, חרוצה בצורה בלתי רגילה, מלאת אופטימיות, חכמה ובעלת אידיאלים. בשתי ידיה הקימה בית ומשק ענפים ודווקא בעת שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, נלקחה מאיתנו.

אחרי מותה של אמא, הפך אבא לשבר כלי. האיש החזק שהיה מתאבק בצעירותו, שהיה חורש יחף כל יום עשרות דונמים, האיש שהיה חומד לצון ומניף את חבריו למושב אל ראש שקי התערובת במחסן האספקה, התמוטט כמגדל קלפים. אבא המשיך את שגרת יומו, עד אשר הוכרע ונפטר כחמש שנים לאחר מותה של אמא.

אבא נפרד מן העולם באביב 1972. עד יומו האחרון רכב על סוסתו הלבנה, שמר על שדות העמק. אבא היה אדם חזק, מלא חוש הומר, בעל אומץ לב בלתי רגיל ותמיד מלא אהבה למשפחה ולחברים מסביב. אבא עלה ארצה בהיותו עלם צעיר, הגיע למדינה בה לא הכיר נפש חיה, אף את השפה לא ידע. אבא אהב את הארץ, האמין בה, בנופיה ובאנשיה, את אהבתו למדינה לא היתה רק מושג בפיו, הוא תרגם אהבה זו יום יום עת שמר על שדות עמק יזרעאל.

אבא הובא למנוחות לצידה של אמא, האישה שכל כך אהב.

אל מרבִדי פרחים

(שיר שכתב אהרון נורקין, בהרי כפר החורש, זמן קצר לפני מותו).

כמה יפה הוא הנוף,

ולשומר אין מנוחה וחוף.

רוגעים ומרהיבים השדות,

ולכל שיבולת סוד וסוד.

צועדת סוסתי, אצילתי,

אל מרבדי פרחים.

עם אזניים זקופות

ושומעת שירי רועים.

הם שרים על ימיהם

שעוברים, ולא יותר,

ולי, לזקן, אין לאן למהר.

סובי סובי סוסתי,

עם שומר זקן תתנחם.

הדור הבא יהיה מלא חן.

אשתי ענוגת המבט

טל כיסה את שדות העמק,

המחרשה נשא הוא על שכמו.

כובע רחב שוליים ומרחב שמיים,

שיר רוסי ישן לקח עימו.

אל שדות השלף, דונמים אלף, ובערב לאור נר מחלב,

ישב בצוותא עת חזר הביתה,

אל אישתו ענוגת המבט.

ילדיו נשא הוא עלי שכם,

לצלילי ריקוד הקזצ׳וק,

וכשחזר הביתה, לא ישב בצוותא -

על גבי סוס אדמון הפליג עימו.

אל סוף הדרך, רובה על ירך,

וילדים צוחקים על ברך.

עם קצת חבריה, וקצת פנטזיה

ואישתו ענוגת המבט.

נכדיו נשא הוא עלי שכם,

עת בניו שירתו כלוחמים.

וכשחזר הביתה, לא מצא הסבתא -

היא עזבה אותו לעולמים.

אל שדות השלף, דונמים אלף,

נשאר בודד מול נר מחלב.

הלך הביתה ולא שר בצוותא, שיר רוסי נשכח מליבו.

לנכדיו הוריש הוא תכול שמים

ושדות טל קיץ זהובים

כובע רחב שוליים ויחפי רגליים,

יזמרו הם את השיר שהתנגן.

בשדות השלף, דונמים אלף,

ולילות שבת עם נרות מחלב

ישבו בצוותא, לא זכרו הסבתא,

סבתם ענוגת המבט.

כתב: מרדכי נורקין.