מושב בית שערים

ונגר מאיר

הנצחה • כניסות

מאיר ונגר ז״ל

בן אנטוניה ויעקב ונגר

נולד ב-19/9/1922

בדונָסקָה שֶטֶרצָה, ברטיסלבה, צ׳כיסלובקיה.

נפטר ב- 5/12/2004.

בן 82 היה במותו.

19/9/2002

לבעל, לאבא, לסבא, לסבא רבא, לחבר - אלו הם רק תחילת חייך !!!

ב- 19 בספטמבר 1922 אל אויר העולם הגחת, תינוק זהוב שיער, אדום פנים ובקול תרועה הודעת: "אני כאן! אני מתכוון למממש את כל הברכות והאיחולים שאיחלתם לי, כשהייתי בבטן אימי!"

כתינוק ונער גדלת וצמחת בתקופה לא פשוטה בין שתי מלחמות עולם, ולא ידעת, כי רק הברכות הקשורות אליך אישית יתגשמו.

במשפחה אוהבת ותומכת צברת ניסיון חיים של עולל, ילד ונער אירופאי: בבית הספר למדת - ואפילו בגרמנית שלטת,

אחה״צ אחרי חשמליות רדפת כדי להספיק ולהגיע לתנועת הנוער הציוני,ובמשחקי ספורט שלחת רגליים ואף אגרופים - שהלא אין אתה הטיפוס היהודי הגלותי - רך הבשר והחלשלוש.

והכל נראה כה ברור וצלול, אך ימים קודרים החלו להופיע בשמי אירופה וכנער נשלחת לפלשתינה בגפך. בעיר הולדתך הותרת הורים, שני אחים ואחות - מהם נפרדת בחיבוק, נשיקה, נפנוף יד לשלום ואמירת להתראות.

צחוקים ובדיחות באוניה, כדי להשכיח את הפרידה, ובלי להבין מה ולמה ל"קבוצת גבע" נשלחת.

מהקרירות והנימוס המזרח אירופאי –

אל רגליים יחפות, חצי גוף ערום, הורה סוערת בלילות, שחת מלמטה ושמיכה של כוכבים מלמעלה ונערות צעירות עם קש בשערות ..... הגעת. חבורה של צעירים בחברה צעירה, עם אידיאלים מגיעים לשחקים, וחלומות של נעורים - ימים טובים אם כי לא קלים ומאחורי הכל הרוע שטרם נודע הסתתר.

ב- 1940 התגייסת לצבא הבריטי במסגרת לחימתם במלחמת העולם השניה ושם פיתחת שתי אהבות - הנהיגה והאוכל.

איש צעיר בעל גינונים אירופאיים, מתגלגל בדרכים לא דרכים, וכחייל יהודי בבריגדה היהודית "קורע" את כבישי צפון אפריקה ולחברה מכין את מעדני המטבח האנגלי: שעועית ועגבניות מטוגנות.

הימים עוברים ואתה מועבר לחזית איטליה ושם אתה נוהג כ"צבר" לכל דבר: "דופק עריקות" = מוצדקת, כדי לחפש את בני משפחתך, כשבליבך תפילה ותיקווה שהם הצליחו לעבור את התופת בשלום,

אך מה רבה האכזבה ועולמך חרב עליך בשבריר של שניה כשהמציאות הנוראה התבררה: הוריך, אחיך ואחותך אווה נספו בשואה.

אך בכל טרגדיה יש שביב של אור - אחיך אדי ניצל והחל לשקם את חייו וגם בידיך לא נותרה אלא הברירה לזכור! לא לשכוח! להשתלב במעגל החיים וליצור חיים חדשים !!

וכך בלב שבור, וצער רב, אך עם האופטימיות שכה טבועה בדמך, חזרת לצבא כדי לשבור לבבות של עלמות איטלקיות ולשוב לארץ ישראל, וכדי לסיים את שרותך הצבאי בבריגדה לאחר יותר מחמש שנים.

השתחררת מהצבא הבריטי ומצאת את עצמך בחדר שכור אצל משפחה חיפאית יקרה, שהקשרים עימה נשמרו עד עצם היום הזה.

ובעיר הפועלים צריך למצוא פרנסה, אז למה לא להיות ה"שף" במסעדה – לא מסעדת יוקרה רק מסעדת פועלים צנועה.

ועל תענוגות הזמן הפנוי לא תוותר ולקבוצת "מכבי חיפה" הצטרפת ועל תרומתך הגדולה למדנו בעת האחרונה (הגיעו לליגת האלופות תודות לתשתית הקבוצתית שהנחת - לטוב ולפחות טוב שהרי חטפו חמישה גולים).

חברויות רבות נרקמו בשנים הללו, וליבך נקשר בלבבות אנשים שליוו ומלווים אותך עד עצם היום הזה: שלמה ז״ל, וייבדלו לחיים ארוכים: נפתלי, פישתה ומיקי.

הימים עוברים בנחת במעללי צעירים, והזמנה לחתונתו של נפתלי עם בחירת ליבו אביה מגיעה. אל החתונה אתה מגיע לבוש במחלצות, בלורית מתבדרת ברוח ומריח סבון "עץ הזית".

עין בוחנת לימין, השמאלית מציצה לעבר השני ושתי העיניים ננעלות על נערה צעירה ושחומה - וכך נחתם גורלך: י ע ל.

חיזור קצר ימים ולמיטת הכלולות ולחיי הנישואין התחייבת:

את רצונותיך מילאת

את חיבתך לכביש ולרכב הפכת למקצוע

כדורגל המשכת לשחק (למרות שציידי הכישרונות פיספסו אותך !!! )

חיבתך לאוכל היתה לא רק למלא את כרסך אלא "להשחית" את הילדים בארוחות ספגטי כשהאישה/יעל היתה בעבודה.

כן, במרוצת הזמן נולדו שלושת הילדים ולא בדיוק בפנטהאוז, בוילה או שיכון אלא בצריף רעוע (לא של תמרי) של מושב העובדים בית שערים.

כעת, מוטב להוציא לרגע קט של צנזורה, ילדים מתחת לגיל 16 - משום שכעת נגולל סיפור על איך עושים ילדים בשנת 1948/9 - סיפור הגובל במציצנות:

פעם, (לא אחת) במושב, זוג צעיר שהתחתן לא היה זכאי למגורים משל עצמו והיה צריך לחלוק את הצריף הקטן עם רווק או רווקה (והצעירים של היום חושבים שהם המציאו את השלישיות). בן ציון האופנועיסט, זכה להיות הצלע השלישית. לא נלאה אתכם בפרטים, דמיינו לעצמכם את החיים בשותפות שכזו ... מאון לאון ולמרות נוכחותו של הזר בפברואר 1949 נולד הבן הבכור לאבא מאיר ואמא יעל.

מי שחושב שהגענו אל השלווה והנחלה - טועה. צה״ל קורא ומגייס לשירות חובה את כל הגברים הצעירים, ומיקי עוזב אישה צעירה ותינוק בצריף החלומות והולך לשרת את המדינה לשנתיים. בקושי סיים את שירותו וכבר תינוק חדש בבית וצריך להאכיל ולהלביש את המשפחה המורחבת אז מתחילים לעבוד בבית שערים ובין לבין דואגים שלשני הבנים תהיה גם אחות קטנה.

בקושי הצלחת להסתגל לחיים האזרחיים וצה״ל קורא לך מותק - "מבצע קדש", ובבית נשארת נאמנה, דואגת, אוהבת ומפרנסת האישה יעל ושלושה זעטוטים.

הסתיימה לה המלחמה ואתה חוזר הביתה לתפקד כבעל, ואב למשפחה, ולעבודה כנהג אך המגורים = זוועה.

ביחד, מאיר ויעל, עם חזון ותקווה עסוקים בהרמת בית עם תקרה יצוקה, שיקנה בטחון ואווירה נינוחה לכל בני המשפחה.

כסף - אין,

אז קונים שמירות ועם שולץ יוצאים לשמור בלילות,

מוסיפים עוד כמה שעות ליום העבודה הארוך בלאו הכי

ובסופי שבוע עורכים בבית מסיבות - המסתיימות בריקוד טנגו עם מטאטא כשלא מוצאים את בן הזוג.

אחת לשנה או שנתיים לוקחים פסק זמן "א ר ו ך" של יום-יומיים או טיפה יותר, ויוצאים לשוטט ברחבי ישראל ומזמרים "היי הגי'פ" ללנדרובר של הקרניים.

הדאגה לשלום הילדים המשפחה מלווה אותך בכל רגע של עיירנות ומביא את אישתך לילות בלי שינה.

השמועה על טוב ליבך ורחמנותך, עברו מפה לאוזן - ולביתך הבאת, הכנסת, סיפקת מיטה נקייה וארוחה - לכל זר שאספת בדרך.

"קרובי משפחה" אימצת וסיפקת להם מסגרת של משפחה -

והאישה שאיתך = תמיד לצידך.

ובין עבודה, שמירה, מסיבה, דאגה ושמחה - הילדים גדלים והמדינה מוצאת עצמה במלחמה ארורה בה אתה ושני הבנים משתתפים בלחימה – ולשמחת כולם המשפחה יוצאת שלמה ובריאה.

רק שוחררת בתום המלחמה ומיד התבשרת על שמחה גדולה – הנכדה הראשונה, ברוכה הבאה!

וכך נמשכים החיים

שנה טובה ושנה טובה יותר

עוברים מחתונה ללידה, משמחה לשמחה, מתגברים על תקלות ומחלימים וממחלות

ואפילו מחליפים מאה.

ואם עושים ספירת מלאי זמנית בלבד - מגלים שלמאיר וליעל יש משלושת ילדיהם תשעה נכדים וגם שני נינים - כן תרבה השמחה.

וכולם אנשים טובים, מועילים, חיוביים לחברה.

בריאים, מצליחים ומוצלחים

שמאחלים לך מכל הלב

אריכות ימים, בריאות ושמחה, בחיק המשפחה השלמה.

נכתב ע״י הנכד של מאיר

דור, הבן של בני.