מושב בית שערים

מיכאל שרוני ז״ל

בן שרה ואליהו יוסימוב

נולד ב- 1917

באוקרינה רוסיה

נפטר ב- 25.5.2003

בן 86 במותו.

מיכאל שרוני ז״ל.

גם מיכאל שרוני כבר איננו.

ממרומי "ההר הירוק כל ימות השנה", הר הכרמל, מבית האבות בו התגורר בשנים האחרונות, יכול היה לצפות לעבר עמק יזרעאל ולסקור את שמונים ושש שנות חייו שתמו שלשום.

מרבית חייו עברו עליו בעמק, עשרות שנים של עבודה ובטחון, הקמת משפחה, שמחה וסיפוק ובצידם גם שכול ואלמנות ובדידות וצער.

מיכאל יוסימוב נולד ברוסיה, הבן הצעיר למשפחה עם עוד שני בנים. חויות ילדות קשות עברו עליו: בגיל שלש התייתם מאמו, אביו נישא שוב והמשפחה עברה לפולין.

בנסיעה ההיא נפל מן העגלה ונמצא קפוא בשלג רק לאחר כמה שעות כשחזרו לחפשו.

המשפחה עלתה לארץ וניסתה להתיישב בקסטינה הישנה. ההתמודדות עם תנאי הבריאות לא עלתה יפה ואז עברו והיו לחלק ממקימי רמת השרון.

מיכאל חי ברמת השרון עד מות אביו ואחר כך יצא לחפש את דרכו העצמאית.

בגיל שש עשרה הצטרף להכשרה של תנועת הנוער העובד. הוא היה אחד משלושת חברי ההכשרה הזאת שהיו מיועדים להיות "החלוץ שלפני המחנה" להקמת קבוץ אלונים.

הם קפצו מרכבת העמק ליד מקום מושבו של אלכסנדר זייד, הצטרפו אליו וקבלו ממנו משימות שמירה ועבודה. רכובים על סוסים יצאו לשטחי אלונים ודאגו להוציא משם ערבים שפלשו לאדמות הקבוץ המיועד. גופתו של אלכסנדר זייד, לאחר שנרצח, נמצאה ע״י מיכאל.

את יהודית אשתו ז״ל הכיר ונשא לאישה ויחד עלו להתישבות באלונים.

נוגה היא הבת הראשונה של קבוץ אלונים.

מיכאל היה גם במסגרת פלוגות הלילה של וינגייט, וזכה להערכתו של וינגייט על פעילותו.

סיורי הטנדר המפורסמים שכונה "הנודדת" שמיכאל הרבה לספר עליהם בהזדמנויות שונות באו לידי ביטוי בשיר היפה "הטנדר נוסע".

בשנת 1944 עברו יהודית, מיכאל ונוגה לבית שערים.

מיכאל קיבל עבודה כנהג המשאית של הכפר, משאית ששרתה את המשק הציבורי בנאמנות ובאופן מלא. כל ילדי בית שערים זוכרים את הטיולים השנתיים על גבי אותה משאית כשמיכאל נוהג בה בביטחון ובמיומנות.

כשנסגר ענף המשאיות בכפר עבר מיכאל לנהיגת אמבולנס של המועצה האיזורית.

היו לו ידי זהב ועבודות היד בחומרים שונים ובעיקר באבן מעידות על חריצות, סבלנות, התמדה, דיוק וחוש אמנותי.

מיכאל אף פעם לא שקט על שמריו, בצד עבודתו כנהג, טיפח משק עזר שהיה משק למופת, לכל דבר, הוא טיפל בפרדס של נוגה במשך שנים.

מנוחה לא היתה חלק ממלון המונחים שלו.

אסון כבד נחת על המשפחה עם אובדן הצוללת "דקר" כשהבן לוזי, חייל בצוללת חיל הים, נמצא בתוכה. חיי המשפחה החלו לנוע בין תקווה וייאוש עד שהיה ברור כי אין סיכוי למציאת ניצולים מהצוללת.

את כל השנים הבאות עברו יהודית ומיכאל בשאיפה העזה לזכות ולדעת מה עלה בגורלה של ה"דקר".

יהודית, שנפטרה בינתיים ממחלה, לא זכתה לדעת. מיכאל שהאריך ימים יותר זכה, ומציאת שרידי הצוללת סגרה אצלו מעגל.

תוגת הבדידות לא אפשרה לו להמשיך ולהיות לבד בבית, והוא החליט מרצונו להשאיר למשפחה ולנכדים את ביתו ולפרוש לבית אבות.

מיכאל היה דוגמא לאיש מסודר, יסודי, חרוץ. איש שמסמל בעברו הפרטי את גורלו של עם- ישראל כולו.

עבודות האבן הנפלאות מעשה ידיו, הפזורות במקומות רבים, יזכירו אותו תמיד באשר יראו.

יהי זכרו ברוך.