מושב בית שערים

אסתר ויצחק ניר ז״ל

אסתר ניר

אסתר, בת למשפחת דורפן נולדה במרץ 1913 בעיירה פושביטין שליד שאבלי שבליטא, הבת הצעירה למשה ולרחל ואחותם של אפרים, פרומה, מלכה וכתריאל.

משפחת דורפן הייתה אמידה. האב היה בחור ישיבה ומאוחר יותר סוחר והאם עבדה במחלבה המשפחתית בה מכרו חלב ויצרו חמאה וגבינה כשרות לקהילה היהודית המקומית. במלחמת העולם הראשונה גורשו לעיר פרם שבגבול סיביר וחזרו לביתם רק כעבור שש שנים תמימות.

בשנת 1933 החל גל עזיבות את ליטא ולאסתר הוצע ליסוע לדרום אפריקה במסווה של נישואים פיקטיווים. הבחור לא מצא חן בעיני סבתא והיא פחדה כי ברגע האמת לא יסכים להתגרש ....

היא החליטה להצטרף להכשרה לעליה לישראל של "הנוער העובד" שכוונה לקיבוץ דפנה. ההכשרה התקיימה במשך שמונה חודשים בעיירה ממל ובסופה הגיעה לישראל בחברת אחותה מלכה. עם הגיעה לישראל לא רצתה סבתא ללכת לקיבוץ ומצאה עבודה בפרדס רבינוביץ׳ שבכפר סבא.

באחד במאי 1934 פגשה לראשונה את יצחק קלפר - בעלה לעתיד. זמן קצר לאחר מכן עברה לתל אביב ועבדה כמוכרת בחנות בגדים בעיר הגדולה. יחסיהם של הזוג הצעיר התהדקו רק לאחר שנה כשנפגשו בתל אביב במקרה (לדברי סבא .... ).

בשנת 1936 נישאו השניים ועלו עם קבוצת חלוצים להקים את בית שערים. בתחילה גרו בצריף עץ ולאחר זמן קבלו חלקה משלהם במושב (חלקה מס׳ 19). החלקה ניצבה ליד שדרת ברושים וממול למיקומם העתידי של "בית העם" והבריכה (שלא עלתה אז אפילו בחלומותיו הוורודים של המושבניק המצוי ... ).הם החלו לעבדה ומאוחר יותר בנו בה את בית הקבע שלהם.

סבתא טיפלה בבית בילדים ובחצר בעוד סבא עבד בשדה ובעבודות חוץ שונות.

התנאים היו לא קלים אך החלו להשתפר בעקבות עבודתם הקשה ורכישתו של הסוס הראשון של המשפחה: "נפוליאון". הסוס נרכש בכסף (9 לירות!) ששלחה אמה של סבתא כמתנה להולדתו של עמוס בנם הבכור, בשנת 1937. סבא הרוויח כ-30 גרוש ליום ונפוליאון 15 נוספים כך שעם הזמן התאפשרה רכישתם של מחרשה, משדדה ומקרר. בהמשך נבנו הרפת והלול בסמוך לבית.
כארבע שנים לאחר הולדת עמוס נולד דני ונעמי בתם הקטנה נולדה בשנת 1944.

מלבד שלושת ילדיהם הביולוגיים תמיד הסתובב בבית צעיר נוסף שאימצו על מנת לסייע בקליטתו בארץ. כמו כן הם נהגו לארח נוער מהעיר לתקופת הקיץ.

בשנת 1948 החליפו את שמם ל"ניר" ברוחו של בן גוריון.

פעמיים יצא יצחק לעבודה מחוץ למשק שכה אהב לתקופות ארוכות. שנים אחר כך סיפרה סבתא כי בתקופות אלה רבץ על כתפיה עול הטיפול במשק בנוסף לגידול הילדים אך היא ידעה כמה חשובות היו הפסקות אלה ליצחק על מנת להתרענן ולחזור לעבודת האדמה בכוחות מחודשים.

התפקידים בבית התחלקו באופן ברור: אסתר הייתה "שרת הפנים והאוצר" ויצחק "שר החוץ והמשמעת". מעל לכל הופקד בידיה הטיפול בילדים והיא זו שעודדה אותם ללמוד ולהתקדם בדרכה השקטה והנעימה. היא גם זו שניהלה את ענייני הבית והייתה מחלקת ליצחק ולילדים את הדרוש להם מ"כספת" מאובטחת ביותר ששכנה באחד הספרים בספריה הביתית. גם הנכדים זכו לסיוע תקציבי נכבד משרת האוצר לאורך השנים.

בשנות השבעים עזבה משפחת ניר את העבודה החקלאית בצער רב. אסתר ויצחק היו מבוגרים וילדיהם הלכו איש איש לדרכו ולעיסוקיו. סבתא המשיכה בעיסוקיה הרגילים ומשנים אלה זכורים לנו באהבה "בורקות" אלוהיות (בורקסים בלשון העם ... ) שרק היא ידעה להכין ובית שתמיד אפשר למצוא בו אוצרות מימים אחרים.

בשנת 1991 חלתה אסתר ונפטרה ממחלתה בביתה. כחודש לאחר מכן לקה יצחק בשבץ מוחי. לאחר שנה נפטר גם הוא, ושב לאשת חיקו.

אהבנו את סבא וסבתא מאוד. הם היו מהזן שלא מוצאים היום יותר. אנשים טובים ומיטיבים, אנשי עבודה וצניעות מבחירה, אנשי אמת שהכלל וטובתו היו חשובים להם מביתם הם. אנשים שהיו חלק מנוף העמק כשם שהעמק היה כבשר מבשרם. עיניהם הטובות מביטות עלינו מצמרות הברושים בחזית ביתם גם היום וזיכרונם

ממלא לבנו בגאווה.

יצחק ניר

יצחק, בן לשלמה ולנחמה קלפר נולד בנובמבר 1908 בפולין, אח לשרה ולאריה.

אביו היה קבלן בניין גדול שאיבד את רוב הונו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ. התקופה הראשונה הייתה קשה והמשפחה הגיעה עד פת לחם. כעבור זמן קבעו מושבם בכפר סבא שם התמחו בהקמת תעלות השקיה לפרדסים בשיטה הקליפורנית, שהייתה "המילה האחרונה" של אותה תקופה, והתבססה על חפירת תעלות השקיה ויציקתן מבטון. הצוות בראשות סבא הצטיין, קיבל עבודות רבות והרוויח יפה. לאחר מספר שנים בהן התייצבה כלכלית רכשה המשפחה, בסכום של 65 לירות, בית על גבעה בכפר סבא.

באחד במאי 1934 פגש יצחק לראשונה את אסתר דורפן - אשתו לעתיד. זמן קצר לאחר מכן עברה היא לתל אביב ויחסיהם התהדקו רק לאחר שנה כשנפגשו במקרה (לדברי סבא .... ) בעיר הגדולה.

בשנת 1936 נישאו השניים ועלו עם קבוצת חלוצים להקים את בית שערים. בתחילה גרו בצריף עץ ולאחר זמן קבלו חלקה משלהם במושב (חלקה מס׳ 19). החלקה ניצבה ליד שדרת ברושים וממול למיקומם העתידי של "בית העם" והבריכה (שלא עלתה אז אפילו בחלומותיו הוורודים של המושבניק המצוי ... ).הם החלו לעבדה ומאוחר יותר בנו בה את בית הקבע שלהם.

סבא עבד בשדה ובעבודות חוץ שונות. בין השאר השתתף בהנחת קו המים של מקורות מכפר חסידים לשריד וכן בסלילת הכביש לכפר חסידים. עם הזמן השתפר מצבם הכלכלי הודות לעבודה קשה ולרכישתו של הסוס הראשון של המשפחה: "נפוליאון". סבא הרוויח כ-30 גרוש ליום ונפוליאון 15 נוספים כך שעם הזמן התאפשרה רכישתם של מחרשה, משדדה ומקרר. בהמשך נבנו הרפת והלול בסמוך לבית.

עמוס בנם הבכור נולד בשנת 1937, אחריו נולד דני ב1941 ונעמי בתם הקטנה נולדה בשנת 1944. מלבד שלושת ילדיהם הביולוגיים תמיד הסתובב בבית צעיר נוסף שאימצו על מנת לסייע בקליטתו בארץ. כמו כן הם נהגו לארח נוער מהעיר לתקופת הקיץ.

בשנת 1948 החליפו את שמם ל"ניר" ברוחו של בן גוריון: שם עברי לחלוץ עברי.

סבא היה אידיאליסט במלוא מובן המילה וחקלאי בנשמתו. איש ששאל את עצמו בכל יום מה יוכל לעשות למען הכלל ולא כמס שפתיים. איש דעתן וקפדן עם עצמו ועם הסובבים אותו. במשך עשרות שנים היה שותף פעיל באסיפות המושב וחבר בוועדות רבות.

פעמיים יצא יצחק לעבודה מחוץ למשק שכה אהב. בפעם הראשונה הוא ניהל את לשכת העבודה במגדל העמק וטיפל במעברת בית שערים. בפעם השניה יצא לכורזים ושימש כמקשר של המושב עם הסוכנות היהודית וכמדריך חקלאי. שנים אחר כך סיפרה סבתא כי בתקופות אלה רבץ על כתפיה עול הטיפול במשק בנוסף לגידול הילדים אך היא ידעה כמה חשובות היו הפסקות אלה ליצחק על מנת להתרענן ולחזור לעבודת האדמה בכוחות מחודשים.

התפקידים בבית התחלקו באופן ברור: יצחק היה "שר החוץ והמשמעת" ואסתר "שרת הפנים והאוצר". יצחק דאג לענייני המושב ולחינוך האידיאולוגי ואסתר טיפלה בכל הקשור לבית, למשק ולחצר. כמו כן הטיפול בילדים הופקד ברובו בידיה והיא שעודדה אותם ללמוד ולהתקדם.

בשנות השבעים עזבה משפחת ניר את העבודה החקלאית בצער רב. יצחק היה מבוגר וילדיו הלכו איש איש לדרכו ולעיסוקיו. הוא החל לנהל את ה"מחסן" – חנות שסיפקה ציוד חקלאי לבני המושב. בין צינורות ורשתות ניתן היה למצוא גם נעלי "המגפר" וסנדלים תנכיות - שני פריטים חשובים במלתחתו של המושבניק המצוי ... שם גם התנהלו ישיבות הפרלמנט של החבורה הותיקה של המושב.

בשנת 1991 חלתה אסתר ונפטרה ממחלתה בביתה. כחודש לאחר מכן לקה יצחק בשבץ מוחי. לאחר שנה נפטר גם הוא, ושב לאשת חיקו.

אהבנו את סבא וסבתא מאוד. הם היו מהזן שלא מוצאים היום יותר. אנשים טובים ומיטיבים, אנשי עבודה וצניעות מבחירה, אנשי אמת שהכלל וטובתו היו חשובים להם מביתם הם. אנשים שהיו חלק מנוף העמק כשם שהעמק היה כבשר מבשרם. עיניהם הטובות מביטות עלינו מצמרות שלושת הברושים בחזית ביתם גם היום וזיכרונם ממלא לבנו בגאווה.

כתב הנכד דרור בר