מושב בית שערים

מינה ויטלס ז״ל

בת שרה ואהרון שטראוס

נולדה-24.12.1912

ב-ראווה רוסקה, פולין

נפטרה ב-30.8.2010

בת-97.8 במותה.

מינה ויטלס 1912-2010

אימי מינה ויטלס נולדה ב-24.12.1912 למשפחת שטראוס בעיירה ראווה רוסקה בפלך לבוב בפולניה של אז. היום נמצאת העיירה באוקראינה סמוך לגבול פולניה. בעיר היו כ-10000 תושבים, כמחציתם יהודים.

אמא היתה הילדה החמישית במשפחה בת תשעה ילדים - שבע בנות ושני בנים. האב אהרון שטראוס היה מחסידי הרבי מבעלז והיה פוקד את חצרו לפחות פעמיים בשנה. למשפחה היו שתי חנויות מכולת. הראשונה בקומת הקרקע בבית בו גרו, והשניה, החדשה, ברובע החדש של העיירה סמוך לבסיס צבאי פולני ..

אהרון ניהל את עסקיו בהצלחה כאשר אשתו שרה לבית פריי מסייעת על ידו. המשפחה גרה בצפיפות רבה אך הפרוטה היתה מצויה.

למרות שאבי המשפחה אהרון היה חסיד אדוק, בחרו ילדיו בציונות ובאורח חיים חופשי יותר. שיינדל, האחות הבכירה, היתה נערצת על אחיותיה ואחיה הצעירים והיא הובילה אותם ל"השומר הצעיר" ואח״כ ל"גורדוניה", וכל זאת בהסכמתם, ואף בברכתם השקטה, של ההורים.

האנטישמיות הגוברת בפולניה ערב המלחמה הביאה גם את ההורים להסכים עם בנותיהם הגדולות ולאפשר להן לעלות לארץ. ואף קיוו שלאחר התבססותן יעלו גם הם עם שאר ילדיהם.

שיינדל התחתנה עם שמאי מרגוליס שבא מהארץ לחפש כלה בפולניה. אביה, כחסיד נאמן, ביקש את ברכת הרב לעליתם ארצה, אך הרב השיב שבת בכורה צריכה להיות סמוכה למשפחתה ולא נתן את הברכה המבוקשת. אמא לא סלחה לו על כך עד יומה האחרון. בינתיים הם התבססו בעיר שכנה ולא הספיקו לעלות.

אסתר נישאה לשמחה רפופורט, הם גרו בראווה רוסקה וקיבלו לניהולם את החנות החדשה.

ב-1933 עלתה חווה לארץ לאחר שנישאה ליצחק שומן. בשלב זה כבר השכיל אביה שלא להתייעץ עם הרב.

כאמור כל בנות המשפחה היו חברות בתנועת הנוער הציונית גורדוניה והכשירו עצמן לעלות לארץ, אלא שהשלטון הבריטי לא איפשר עליה חופשית ומכסת ה"סרטיפיקטים" היתה מוגבלת.

כאשר גברה סכנת המלחמה באירופה החליטו חווה ויצחק שומן לשלוח רווק ארץ ישראלי לפולניה כדי שישא את אמא לאשה, על מנת שתקבל אזרחות מנדטורית ותוכל לעלות איתו לארץ (נישואים פיקטיביים דוגמת אלה היו נפוצים מאד כדי לעקוף את מגבלות העליה, וגם יצחק ויטלס הביא אשה בעלותו).

לכך נבחר קלמן שיינוולד, תושב בית שערים, רווק ממוצא יוגוסלבי. כדי לממן את המסע מכרו חווה ויצחק פרה, שליש ממספר הפרות שהיו להם באותו זמן!

קלמן הגיע לראווה רוסקה באמצע אוגוסט 1939. החתונה נערכה אצל הרב לוין בלבוב, בטקס צנוע ועצוב. לצורך הטקס שאלה אמא את הטבעת של אחותה אסתר שהיתה כבר נשואה. הרב, שידע שמדובר בפיקציה, שיתף פעולה ואף ניחם אותה. הוא הבין שמדובר בהצלת נפשות.

ב-1 בספטמבר 1939, לאחר שארזו את המזוודות והתכוננו לנסיעה ארצה, יצא ה"זוג הטרי" ללבוב לסוכנות נסיעות לסידורים אחרונים (כרטיסים, ויזות וכד׳). אמא צוידה ע״י אביה בסכום כסף גדול כדי לקנות מתנות לאחיותיה בארץ.

שעה קלה אחרי שהגיעו ללבוב פלשו הגרמנים לפולניה והתחילה המלחמה. העיר הופצצה ע״י הגרמנים ופרצה בה בהלה גדולה. מסילות הברזל הופצצו או הוחרמו לטובת הצבא הפולני. לא היתה אפשרות לחזור לראווה רוסקה. אמא וקלמן נתקעו בלבוב עם הרבה כסף פולני שבבת אחת איבד את ערכו, ללא כל ציוד פרט לבגדים שלעורם ולבובה גדולה "סוגרת עיניים" שאמא קנתה לבת אחותה.

בלבוב שררה אנדרלמוסיה גמורה. תודות לתושייתו של קלמן הצליחו השניים לשרוד כאשר הם נודדים בעיר ממקלט למקלט, עד שהגיעו למקלט של הקונסוליה הבריטית, שם נאספו אזרחי בריטניה אשר נקלעו לעיר. לאחר מספר ימים אורגנה רכבת של נתינים זרים שיצאה לרומניה (שהיתה עדיין נייטרלית). הרכבת הופצצה מהאויר, ולאחר תלאות, יסורים ופחד הגיעה ליעדה.

הם התקבלו ע״י הקונסול הבריטי אשר נתן להם הלוואה בסך 10 ליש״ט ומלון עד להפלגה ארצה. כ"זוג נשוי" הוקצה להם חדר משותף. האפשרות שתתייחד עם קלמן במיטה אחת לא נתנה מנוח לנפשה, אך בעודה מתייסרת ראתה אישה נוספת יושבת בלובי בפנים מכורכמות. התברר שגם היא "פיקציה", וכך סוכם ששתי ה"פיקציות" ישנו יחד בחדר אחד והגברים בשני.

בסוף ספטמבר 1939 הגיעה אמא ארצה ומייד הצטרפה לאחותה חווה שומן כאן בבית שערים. לחווה היו כבר שני ילדים - מיכה ודני. גם הפגישה הנרגשת עם אחותה, ממנה נפרדה שש שנים קודם לכן, לא מחתה את רושם העוני הרב בו חיו, כמו שאר ראשוני המושב (במיוחד עשו עליה רושם עז שרוכי הנעליים המאולתרים שסידר יצחק שומן למיכה ומראה חווה העדינה ההולכת יחפה ברפת כדי לא לבלות את הנעליים). הצריף בו גרו היה צר והאוכל מועט. כעבור זמן קצר החליטה אמא לעבור לעיר הגדולה לחפש עבודה.

עד מהרה מצאה עבודה בתל אביב כאומנת (או פר בעברית צחה) לשתי בנותיה של גב׳ ברנשטיין, שקבלה אותה באהבה גדולה, הרעיפה עליה מכל טוב ושנים רבות שמרה על קשר איתה. אמא עבדה אצלה כשנתיים. במשך זמן זה חיזר אחריה יצחק ויטלס - לימים אבא, שהיה בן דודו ושכנו של יצחק שומן - עד שנפשה נקשרה בנפשו והחליטו להקים בית בבית שערים.

כיוון שאבא היה רווק הוא לא זכה לתקציב לבניית צריף ורפת כמו חבריו הנשואים והתגורר באוהל. רק אחרי שאמא החזירה את חובה בן עשר הלירות לאימפריה הבריטית היא העבירה את שאר חסכונותיה לבניית הבית, שהיה צריף עץ - בניגוד לצריפי הפח שהיו מקובלים בכפר.

באוגוסט 1941, אחרי שהושלם הצריף, הם נישאו אצל הרב זכריה בנהלל, עם הטבעת ההיא שאמא שאלה מאחותה אסתר. לאחר שסיימה הטבעת את תפקידה היא נתרמה לכופר היישוב (מגבית חרום שהוטלה ב-1938 בתקופת המאורעות על הישוב לצורך הגנה, במסגרתו נתרמו גם תכשיטים).

רק בתום המלחמה, כאשר הגיעו ראשוני הניצולים מאירופה, נודעו מימדי השואה. פרט לשלוש האחיות שעלו לפני המלחמה, נרצחו כל בני המשפחה הרבים ע״י הנאצים.

ואלה הם:

• סבא וסבתא - אהרון ושרה.
• שיינדלה ובעלה שמאי מרגוליס וילדיהם דניאל וג׳וני (?)
• אסתר ובעלה שמחה רפופורט ובתם ציפורה.
• זיסלה (נעמי)
• יוסלה
• אוצ׳לה (רחל)
• יענקלה

השנים הראשונות של אמא ואבא בבית שערים היו שנות עבודה קשה ומחסור. בן דודו של אבא - שלום סגל - ביקר בבית שערים ב-26.06.41 והוא כותב:

"שני בני הזוג עובדים במשקם מזריחת החמה ועד שקיעתה והם נראים לי מאושרים ... הנה עומדים לנגד עיני שני חקלאים של ממש, שזופי פנים ומיובלי ידיים, וכמוהם גם הנשים, איכרות דוברות עברית ... נוכחתי לדעת שיש לאנשים אלה יסוד להיות מאושרים. אני מקנא באנשים אלה, בהליכותיהם הצנועות, בשקט ובשלווה שלהם. אלה חקלאים אמיתיים, ציונים וחלוצים למופת, משוכנעים בצדקת דרכם."

מגיל צעיר מאד אמא עבדה בחנות של אביה, אבל העבודה החקלאית בתנאים של שנות ה-40 היתה קשה ומתישה. למרות זאת אמא השתלבה היטב בעבודת המשק והיתה לאבא לעזר רב. היא גם תרמה מנסיונה "המסחרי" בחנות. במקביל החזיקה בית צנוע אך לתפארת. היא מעולם לא "בכתה על סיר הבשר" שהשאירה בפולניה והיתה גאה מאד במשפחתה, במושב ובמדינה.

בשנות ה-40 וה-50 חיינו בדלות ובעוני אך מעולם לא נתנה לנו אמא להרגיש כך, ורק בדיעבד הבנו את גדולתה.

אמא היתה ריאליסטית אך תמיד אופטימית ומשרה אוירה זו על סביבותיה, ורוח טובה זו לא אבדה לה ואף התעצמה בתקופת חייה האחרונה בבית האבות בטבעון, עד שהיתה לסמל ודוגמא.

אמא לא ראתה עצמה כמשכילה ואינטליגנטית גדולה על אף שקראה הרבה והיתה לה חכמת חיים ותבונת שיחה נדירה.

לא היו לה שאיפות לתפקידים ציבוריים אך תמיד היתה שותפה פעילה למשימות ציבוריות – אם זה בארגון אירועים בכפר, או בסיוע לקליטת עליה.

ביתנו היה בית ועד לארוח קרובי משפחה ו"בני עיר", גם שלה וגם של אבא, וכן לשכנים ולחברת ה"גאליצינערים" מבית שערים. אמא טפחה יחסי שכנות טובים והדוקים עם כל השכנים, היא כיבדה אותם והם התכבדו בה.

בשנות ה-80, כאשר המשק התבסס ואנחנו, הילדים, גדלנו ונטל הטיפול בנו ירד (אך אמא היא תמיד אמא והמשיכה לחנך אותנו עד נשימתה האחרונה) ואפשר היה ליהנות מפרי העמל הרב שהושקע במשק ובמשפחה - חלה אבא באלצהיימר. במשך מספר שנים הצליחה אמא לטפל בו בעצמה ולאחר מכן, כאשר הועבר לבית אבות בעפולה, היתה נוסעת באוטובוס לבקרו כמעט כל יום. גם בזמנים קשים אלה אמא לא איבדה את רוחה הטובה והאופטימית, תמיד הצליחה לראות ולהתבשם מחצי הכוס המלאה.

אבא הלך לבית עולמו ב-1987 ואמא המשיכה להתגורר בביתה, סירבה לצאת לפעילויות של "הזקנים" בסב יום, אך המשיכה לארח ברצון ובשמחה את השכנים והחברים במושב. בדרך הטבע הלכו אלה לעולמם לאט לאט והיא איבדה את חברתה הטובה ביותר, אחותה ושכנתה חווה שומן ואת כל האחרים עד שנותרה לבדה.

בגיל 90 ביקשה לעבור לבית האבות נוף טבעון שם התקבצו עוד חברות מהמושב. אמא השתלבה היטב מבחינה חברתית ואף הצליחה לסייע לדיירים אחרים.

אמא נפטרה ב-28.08.2009, י״ט אלול תש״ע, מעט לפני שמלאו לה 98 שנים, ונטמנה ליד אבא ששמר לה את המקום במשך 23 שנים.

נשארנו:

אני (חנן) ומיכל וילדינו רן, עופר ואיה.

רוני ודיאנה ובנותיהם ג׳ולי וסופי.

שרה׳לה וקובי שגיא.

אמא זכתה גם לנינים:

מאיה שנישאה לאורי קיברי - נחמן ושמעון יצחק

מרן שנישא ליעל זינגר - אריאל (בת)

נכתב ע״י חנן ויטלס

15/01/2011