כץ (כהנוביץ׳) בלה

הנצחה • כניסות

בלה (כהנוביץ) כץ ז״ל

summday_3717388399.jpg

בת איטה ויהודה פיקרסקי

נולדה ב- 1912

וולקובסק פולין

נפטרה ב- 1989

בת 77 במותה.

16/4/2000

דניאל כהנוביץ׳

בלה כץ (כהנוביץ׳)

דניאל כהנוביץ נולד בשנת 1910 ליעקב מאיר וחיה כהנוביץ, בעיר וולקוביסק בביאלורוסיה (אשר הייתה אז חלק מפולין). לדניאל היה אח אחד אשר נשאר בוולקוביסק ונספה בשואה. דניאל למד ועבד ובין היתר למד גם לתפור כובעים.

דניאל היה פעיל בתנועת נוער השומר הצעיר ומאוחר יותר הצטרף לתנועת "גורדוניה". הוא החליט לעלות ארצה על מנת להגשים את חלומו להיות חקלאי בארץ. הייתה לו מודעות גדולה מאוד להיותו יהודי והיה גאה ביהדותו. דניאל לא השלים עם תופעת האנטישמיות ועל רקע זה היו לו חיכוכים עם הגויים. הוא היה מעורב בקטטה עם "שקוצים" והכה נאמנות אחד מהם שהתנכל במיוחד ליהודים. בעקבות אירוע זה הגויים החליטו לתפוס אותו ו״לגמור חשבון" איתו. דבר זה נודע לדניאל והוא הקדים את מועד צאתו לארץ ישראל, לפני חבריו והוא הגיע ארצה ב- 1930.

כשהגיע ארצה פתח דניאל חנות ברחוב יפו בירושלים בתחום המקצוע אותו למד-תפירת כובעים.

לאחר שחבריו הגיעו ארצה חזר והצטרף אליהם לארגון "אפרים" בקבוץ חולדה ואחר כך במגדל.

דניאל מאוד התגעגע לחברתו בלה פיקרסקי אשר נשארה בגולה ובשנת 1935 הוא נסע חזרה לשם, נשא אותה לאישה והביאה ארצה.

בלה נולדה בשנת 1912 לאיטה ויהודה פיקרסקי בעיר וולקוביסק ברחוב שירוקה מס׳ 11. (באידיש הרחוב נקרא "בריטה"). לבלה היו שתי אחיות ושלושה אחים. שלושה אחים עלו לישראל, אחות אחת בנתה את חייה בניו יורק בארה״ב ואחות אחרת - הניה שקלווין שנשארה בוולקוביסק ולא הספיקה להגיע ארצה, נספתה בשואה עם בעלה ושני ילדיה. הוריה של בלה עלו ארצה בשנת 1938 וגרו בפתח תקווה.

ילדותה של בלה עברה עליה בלמודים ועבודה. היא למדה להיות תופרת ובמקצוע זה עסקה גם בבית שערים בנוסף לעבודותיה במשק. כאמור בשנת 1935 חזר החבר שלה, דניאל שעלה ארצה קודם לכן, נשא אותה לאישה והעלה אותה ארצה.

מספר חודשים הם התגוררו בחיפה ולאחר מכן עברו לנהלל להכשרה לקראת ההתיישבות ובהמשך עלו לבית שערים עם ארגון "אפרים", אשר עלה על הקרקע בשנת 1936.

חדורי הרגשת שליחות בנו ביחד עם שאר חברי המושב את הצריפים ששימשו אותם למגורים ויצאו לעבודות חוץ על מנת להביא פרנסה. במקביל החלו לעבד את הקרקע ולהגשים את החלום "להוציא לחם מן הארץ" ולהיות עם ככל העמים. והנה הגיע היום הגדול ונערכה ההגרלה למגרשים. בלה ודניאל הגרילו את המגרש

השלישי לפני ה"פרסה", לשם העבירו את צריפם והקימו משק רב ענפי.

לאחר מספר חודשים נולד בנם הבכור- אורי. בגיל שנה ומחצה הוא חלה בדיזינטריה ונפטר.

זו הייתה מכה קשה מאוד לזוג הצעיר ובכוחות משותפים עשו מאמצים גדולים להתגבר על יגונם.
החיים היו קשים מאוד והעבודה הייתה מאשמורת הבוקר ועד אחרי שקיעת החמה.

את הלחם בלה אפתה בתנור מחימר שהיה בחצר, את הכביסה כיבסה ליד הברז בחצר, בגיגית עם "קרש" כביסה עליו שפשה את הכבסים. לתרנגולות למאכל מרטה את הנוצות מאחורי הרפת.

הבוץ בחורף היה כבד,כבישים לא היו והמגפיים בהכרח היו באופנה. חשמל לא היה, הבישול היה על פתיליות נפט והתאורה הייתה באמצעות מנורות נפט. החיים היו קשים מאוד, אך הרוח הייתה איתנה והם האמינו בצדקת דרכם ובבניית הארץ. לאט לאט, רכשו פרה ועוד פרה לרפת, הקימו לול ועיבדו את הקרקע בעזרת הסוס אשר שמו היה "חביב".

לימים נולדה להם לשמחתם המרובה בת-חיה, כעבור שנה ומחצה בן- קובי ובהמשך לאחר 4 שנים נולד עוד בן-יאיר.

דניאל הרגיש לא טוב ונכנס לבדיקות. לחרדת כולם נמצא שהוא לקה במחלה ממארת.

הוא אושפז בבית חולים עפולה ומשם הועבר לבית חולים "הדסה" הר הצופים. כל מאמצי הרופאים להלחם במחלה באמצעות ניתוחים, הקרנות עלו בתוהו וב- 1945 דניאל נפטר בייסורים קשים.

בתקופת מחלתו טיפל בענייני המשק ישראל כץ שהגיע באותה תקופה ארצה.

לימים נשא ישראל את בלה לאישה. ביחד המשיכו לפתח את המשק. נולדה בת- דורית ולאחר מכן בן- אברהם.

בלה אהבה מאוד לקרוא ספרים והעשירה את עולמה הרוחני בכך. היא נהגה לספר לילדיה את תוכן הסיפורים ואת מוסר ההשכל שבהם. בכל הזדמנות ובכל זמן פנוי היא קראה. מאחר וזמנה הפנוי היה מועט, היא קראה בעיקר בשעות הלילה. כמו כן, בלה אהבה מאוד לשיר והייתה חברה במקהלה בבית שערים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו הרבה מאוד ניצולי שואה שבאו לחפש קרובים ובני עיר והם התקבלו בבית בלבביות ובמאור פנים.

לפני מלחמת השחרור השתכנו בבתי החברים ניצולי שואה אשר חילקו את זמנם באימונים ובעבודה במשק. למשל היה בחור אחד בשם מיכה שעבד במשקם ונהרג אחר כך במלחמה בהגנה על קיבוץ נגבה.

בזמן מלחמת השיחרור כאשר הצבא העירקי בראשות קאוקג׳י התקרב לאזור בית שערים, יצאה יחידה מהכפר עם המקלע "שפנדאו" שהיה במושב לעזרת קבוץ משמר העמק. כשחזרו ספרו שהמקלע הציל את המצב ואמנם העירקים נסוגו.

המלחמה נגמרה, החיים חזרו למסלולם וסוף סוף הגיע חשמל גם לבית שערים ונסלל כביש. נבנה גם בית במקום הצריף והטרקטור החליף את הסוס והמשק המשיך והתפתח.

בלה עברה תקופות אלו וזכתה לנחת מחמשת ילדיה ותשעה עשר נכדיה. בשנת 1989 נפטרה בלה לאחר מחלה.

מדובר כאן בדור של "ענקים" שנולדו בתקופה היסטורית מיוחדת לעולם בכלל ולעם היהודי בפרט.

דורות על דורות חיו היהודים בין גויים בגלות. האנטישמיות הייתה קיימת, אבל במשך דורות לא הייתה אלטרנטיבה והם נאלצו להשלים אתה.

כשהחל הישוב היהודי בארץ ישראל נוצרה אלטרנטיבה ונוצרה התקווה לצאת מהגלות ולחיות במדינה יהודית ולא בין הגויים. הצעירים החליטו לקחת את גורלם בידם ולעלות לארץ ישראל. חלק גמרו אומר בלבם להיות חקלאים ולהפסיק את המסורת של מסחר ותעשייה זעירה.

בין אלו היו אנשי בית שערים שהתיישבו על הקרקע מתוך אידיאליזם וציונות אמיתית.

כתב הבן :- קובי כהנוביץ