מושב בית שערים

יעקב גבע ז״ל

בן קריינדל וחיים גרינברג

נולד ב- 1910

בוילנה ליטא

נפטר ב- 1992

בן 82 במותו.

יעקב גבע (גרינברג)

נולד: בפברואר 1910 א׳ באדר ב׳ תר״ע

נפטר: 10.09.1992 י״ב באלול תשנ״ב

אבינו יעקב נולד בליטא בעיירה קטנה סימנה, ליד ווילנה, לאביו חיים (זאב) גרינברג ולאימו קריינדל לבית השכל (מהעיר מרינפול).

הם היו בבית שני ילדים: יעקב ואחותו פנינה, (שנספתה עם כל משפחתה בידי הנאצים ב-8.9.41 בשואה).

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה בבעלות המשפחה חנות לממכר בדים והפרנסה הייתה מצויה, ומצבם הכלכלי היה טוב.

המשפחה נאלצה לעזוב את ליטא עקב הגירוש שכפו עליהם הרוסים שראו בהם "גייס חמישי" לטובת הגרמנים, בגלל דמיון השפות - האידיש והגרמנית.

הם נסעו לעיר ברוסיה שנקראה סלו פבלובה (ע״ש הקיסר פבלוב).

אבא ואחותו למדו בבי״ס עברי שפתחו מהגרים יהודים מליטא, שהיו ברובם ציוניים.

ב- 1918 קיבלה משפחתם היתר לחזור לליטא עם יסוד הרפובליקה הליטאית. עם חזרת המשפחה לליטא, אביו ושני שכנים פתחו חנות בדים. אבא ואחותו המשיכו ללמוד בבי״ס עברי, וכשהם גמרו ללמוד בבי״ס היסודי, (שהיה בן 4 כיתות) עברו ללמוד בבי״ס תיכון בעיר מרינפול.

בבי״ס התיכון יעקב למד 3 שנים. בכל חופש מהלימודים נסע לדודתו שהייתה בעלת חווה חקלאית גדולה מאד, ומשם רכש את זיקתו לחקלאות.

כשגמר את ביה״ס, עלה לא״י ב- 1928 באמצעות סרטיפיקט ששלח לו בי״ס, "מקווה ישראל". הנסיעה לארץ הייתה מורכבת וארוכה. נסיעה ברכבת טראנס אירופית עד ברלין, משם למינכן, ברכבת גרמנית ומשם דרך זלצבורג אוסטריה לטריאסט. משם הפליג באונייה אלואן ששמשה בזמן המלחמה כבית חולים צף לוונציה, משם לבנדיזי ומשם לאלכסנדרייה שבמצרים וליפו.

הוא התחיל ללמוד בגיל 17.5 ולמד שם 3 שנים. עוד בהיותו בבי״ס "מקווה ישראל" הצטרף לארגון על שם אפרים ציז׳יק.

בשנה לאחר בואו לארץ נפטרה אמו קריינדל, אחרי כשלוש שנים מפטירתה נישא אביו חיים גרינברג בשנית לקרובת משפחה שהייתה הסנדקית שלו בלידתו (ראיסה) וזה לאחר שביקש את אישורו של יעקב במכתב, שכתב לו לארץ.

בשנת 1929- תוך מהלך הלימודים צורף ל"הגנה" והתאמן ביקב של ביה״ס "מקווה ישראל". מנהל "מקווה ישראל" בתקופה זו היה קראוזה שהיה בוגר "מקווה ישראל" בעצמו. הוא למד בעברית במחזור י׳. עד אז שפת הלימוד הייתה צרפתית.

במאורעות 1929 שמר יעקב במקלות וגרזנים על שכונת התקווה במסגרת "ההגנה".

ב1930- עבר עם קבוצת נערים בוגרי "מקווה" וקבוצת בנות בוגרות ביה״ס לבנות בנהלל בניהולה של חנה מייזל - שוחט לקבוצת כינרת לעזרה בעבודה.

בכינרת שהה שנה וחצי, וכשבקש את עזרת הקבוצה בהבאת הוריו לארץ לא היה ביכולת הקבוצה להיענות לבקשתו מחוסר אמצעים כספיים, ולכן נאלץ לעזוב בכדי לעבוד ולאסוף כסף למטרה זו.

הוא עבד בפרדס שהיה שייך למשפחה של אחד התלמידים שלמדו איתו בכיתה. ב"בחר" - הוצאת יבלית עם פועלים ערביים. מועצת פועלי כפר סבא התנגדה לעובדים שלא מבני המקום ולכן נאלץ להפסיק. מהמרכז החקלאי העבירו אותו לרעננה לאותה העבודה במשכורת 25 גרוש ליום.

ב1932- עבר לעבוד במשק פועלות ב"עיינות" כמדריך חקלאי. הוא נשלח לעבוד שם מטעם ארגון להתיישבות ע״ש אפרים ציז׳יק, שהיה ממגיני חולדה ונפל במאורעות 1929. ארגון זה מנה כ 40 חברים שרצו לעלות להתיישבות וקבלו את העבודה הגברית במשקי הפועלות בארץ. שנה לאחר הגיעו ל"עיינות" הגיעה לשם בחורה בשם לאה קרש שעלתה מפולין ב- 1932

במסגרת המכבייה הראשונה ואחר כך הפכה לתיירת. היא הייתה כרבים אחרים באותו הזמן - עולה בלתי ליגאלית בעלת אשרת תיירת בארץ והתחייבות לעזוב אותה.

ב- 1934 הצטרף יעקב למשטרת היישובים כ"גאפיר".

עד אוגוסט 1936 היה במשק פועלות "עיינות", ובאותה תקופה הביא את הוריו לארץ.

בספטמבר 1936 לאחר התארגנות במקום נסע לבן שמן, כפר שבו שהתה ועבדה לאה לאחר עזיבתה את "עיינות". ב- 26 לאוגוסט 1936 התחתנו לאה ויעקב ברמת גן ועברו לנהלל. כעבור חודש וחצי עברו לגור בצריף שנבנה עבורם בבית שערים עם ההורים.

הם היו חברים ב"ארגון אפרים" שאנשיו הקימו את מושב בית שערים ואת ביתם- הצריף- הם בנו בפרסה, בלב שדה תירס.

כל אותו הזמן היה יעקב "גאפיר" ושימש כאחראי על סליק הנשק המוחבא בבית שערים.

במלחמת השחרור נשלח לעזרת משקי עמק הירדן: צמח, כינרת - (המושבה) ובית זרע.

ב- 1946 - במסגרת הפלמ״ח הייתה במושב קבוצת צעירים שהתאמנה בנשק במסווה של עובדים בהכשרה חקלאית. הייתה לנו בחצר חורשת אקליפטוס מאחורי הלול ובה ארגז חול. ביום הם התאמנו ובלילה יצאו לפעולות שכללו חדירה לכפרים ערביים ולנסות ולעמוד על כוונותיהם של הערבים ותוכניותיהם להתקפה על הישובים היהודיים.

בין חברי הקבוצה הייתה בחורה שגרה בביתם ולימים הייתה הטייסת הראשונה במסגרת מלחמת העצמאות ונפלה והתרסקה עם מטוסה. קראו לה זוהרה לביטוב והיא הייתה חברתו של שמוליק קויפמן בנו של פרופסור קויפמן שלאחר נפילת בנו פרסם ספר בשם "מכתבים לזוהרה"\"עזה כמוות אהבה". שמוליק קויפמן נהרג בליל הגשרים בפיצוץ בגשר הזיו. יעקב ולאה הקימו משפחה גדולה, נולדו להם 4 ילדים (לפי הסדר) - יוסי, עטרה, שלומית ופנינה, וכולם הקימו משפחות.

יוסי ומשפחתו נשארו במושב ואילו הבנות "התפזרו" בין עין- יהב, רעננה ואבן יהודה.

ההורים הקימו משק חקלאי ועבדו בו ובנוסף יעקב שמש כמדריך חקלאי לתירס מטעם משרד החקלאות.

מכה קשה ניחתה עליהם עם נפילתו של הנכד טלי, והחיים נעשו קשים יותר.

למרבה האירוניה, דווקא בערוב ימיהם, כשהגוף בגד בהם, והם כבר לא יכלו להישאר בביתם ובמשק שכה אהבו והיה מרכז עולמם - זכו ההורים למספר שנים משותפות טובות ונינוחות.

ושם, זכתה אימא בכל תשומת הלב והדאגה של אבא, שנמנעו ממנה לאורך שנים שבהן היו עסוקים וטרודים בקשיי פרנסה ובעבודה קשה ותובענית.

בפסח 1990, בהגיע אבא לגבורות, וחודשיים לפני יום ההולדת ה- 80 של אימא – חגגנו לשניהם יום הולדת 80 במשותף, עם כל המשפחה הקרובה, ידידים וקרובים, והיה זה אירוע מיוחד מאד ומרגש מאד שזמן קצר לאחריו אימא נפטרה.

אבא נשאר בבית האבות בגבעת המורה ונפטר כשנתיים לאחר מכן.

נכתב ע״י שלומית, עטרה ופנינה