צפורה בירמן ז״ל
בת בלה ויהודה גולשטין
נולדה ב- 1905
בוולולצבק פולין
נפטרה ב- 1990
בת 85 במותה.
כבר בגיל צעיר ידעתי שיש לי אימא גיבורה. זה קרה בימים הראשונים שלנו בבית שערים. הייתי אז בת ארבע. ישבתי לבדי ליד הצריף ושיחקתי ברגבים של השדה החרוש שהשתרע סביב ביתי החדש. פתאום ראיתי לפני שני נחשים מרימים את ראשם זה מול זה, ושולחים לשון אחד אל השני. מרוב פחד לא הצלחתי להוציא קול מגרוני. בדיוק ברגע ההוא אימא הופיעה. תפסה את הטוריה, שהיתה שעונה על קיר הצריף. בזריזות ובקור רוח רוצצה את הראש של הנחש האחד ואחר כך של השני. כשהזנבות של היצורים כרותי הראש עדיין התפתלו לא רחוק ממני, ידעתי שאני מוגנת מכל רע, כי יש לי אימא גיבורה.
***
אימא שלי המעיטה לדבר על עצמה. על ימי ילדותה ובחרותה בפולין לא סיפרה דבר. קורות חייה שעליהם דיברו במשפחתנו התחילו מן הימים שהיתה בהכשרה בפולין. שם פגשה את אבא, והוא שסיפר על הימים ההם.
היא עלתה ארצה באביב 1932, והצטרפה מיד אל אבא, שהיה אז חבר בקבוצת "שחריה". אנשי הקבוצה הזאת התגוררו ביחד בשולי מגדל המושבה. היא עלתה כתיירת, שבאה ארצה לכבוד המכביה הראשונה, ונשארה כתושבת בלתי לגלית. את תעודת הזהות הראשונה של אזרחית בארץ ישראל קיבלה ב- 1948 עם קום המדינה.
במשך 16 השנים של היותה במעמד בלתי לגלי חששה מאוד מפגישה עם שוטר בריטי, שמא ידרוש ממנה להציג תעודה שאין לה. כשקיבלה את תעודת הזהות הכחולה של מדינת ישראל באה לה רווחה גדולה.
***
היה לה זיכרון מצויין למספרים ולתאריכים, אבל את התאריך של יום נישואיה לא זכרה. מן היום שבו נישאה לאבא נשאר רק צילום, הצילום היחיד של שניהם ביחד. טבעת נישואין לא נשארה לה, כי הטבעת, שבה אבא קידש אותה, היתה שאולה. זמן קצר אחרי בואה של אימא פרשו הורי מקבוצת "שחריה", והשתקעו במגדל המושבה.
הם אהבו מאוד את הנוף של מגדל, את הכינרת ואת צוקי הארבל (מבצר בר כוכבא - בלשונם). קרוב לוודאי, שהיו ממשיכים לחיות שם עוד הרבה שנים, אילולא חלתה אימא בקדחת. הרופאה של מגדל המליצה להם לעזוב את המקום מהר ככל האפשר, כדי שהתקפות הקדחת של אימא לא תחזורנה.
אני נולדתי במגדל ב- 1934. אחי צבי נולד ב- 1937. ב- 1938 הגיעה משפחתנו לבית שערים. ארבע שנים לאחר מכן, ב- 1942, נולד אחי הצעיר שי.
***
אימי הגיבורה נזהרה מאוד שלא לפנק את ילדיה. כשהשכיבה אותנו לישון עשתה את כל הדרוש כדי שתהליך ההשכבה ייעשה כראוי, שנפשוט את בגדי היום המלוכלכים, שחלילה, לא נלבש את הפיג׳מה על צד שמאל, שנהיה מכוסים היטב, אבל אף פעם לא התעכבה ליד המיטה כדי לתת נשיקת לילה טוב, לשיר שיר ערש, או לספר סיפור.
היא חשבה שבמעשים כאלה יש חטא כפול: החטא של בזבוז הזמן והחטא של פינוק הילדים. כששי אחי התינוק היה בוכה ואני הייתי ניגשת להרגיעו, היתה עוצרת בעדי, ומבקשת שאפסיק לפנק אותו. פינוק היה בעיניה קלקול המידות של הילד.
***
אימא ניהלה את משק הבית ביד רמה. את כל עבודות הבית הקשות עשתה במו ידיה ללא עזרה מבני משפחתה. לי, בתה הבכורה, מעולם לא היתה הסמכה להדיח כלים, לרחוץ את רצפת העץ, לכבס. אבי לא העז אפילו להתקרב אל הכיור של המטבח. שום עזרה שהגשנו לה, אבי, אני ואחי הקטנים, לא הניחה את דעתה, והיא היתה מכריזה בכל הזדמנות שעדיף שתעשה את עבודתה בעצמה מאשר תתקן את הקלקולים שאנחנו עושים. סדר היום שלנו היה קבוע, ואי אפשר היה לשנות אותו. קמנו בשעה קבועה, אכלנו בשעה קבועה, שכבנו לישון בשעה קבועה. אימא לא היתה זקוקה לשעון. לעיתים היתה שולחת אותי לברר אם השעון מאשר את מה שהיא כבר יודעת.
"תלכי לראות מה השעה, בטח כבר ... " ואז היתה מציינת בדייקנות את הזמן שהראה לי השעון. כשהייתי קטנה חשבתי שיש קשר סמוי בינה לבין השעון המעורר הגדול שעמד בביתנו, ואחד משניהם מעביר בסתר את הידע לשני. כשגדלתי, נראתה לי ההתמצאות המיוחדת שלה בזמן מובנת מאליה. היא שלטה בזמן. תמיד הספיקה בדיוק את מה שתכננה לעשות בפרק זמן שקבעה לעצמה.
אימא היתה אישה פעלתנית. בנוסף לעבודות הקשות של משק הבית היתה שותפת מלאה בעבודות שברפת ובלול. את העבודות העונתיות בגן הירק עשתה בזריזות מפתיעה, וכשנסענו לשדה לדלל תירס או לקטוף אותו אימא תמיד היתה איתנו, וההספק שלה, כרגיל, היה גדול משל כולנו. בתוך חייה המאורגנים היטב הוקדש גם זמן לפעילות ציבורית ולעיסוקים של פנאי. היא היתה אחת מן הקוראות הנאמנות שביקרו באופן סדיר בספריה של המושב, וגם עסקה בעבודות שונות של רקמה.
***
בשנת 1955 מת אחי צבי. מותו ניפץ את החלום של הורי על ימים שבהם יראו את בנם ממשיך בהצלחה את דרכם. בצבי התגשמו כל הציפיות שאימי ואבי תלו בילדיהם. הוא היה בן למופת.
אחרי האסון אימא וגם אבא חזרו מיד אל חיי היום היום, אל העבודה הקשה, אל ההווה החלול, ושתקו את אבלם עד יום מותם. אימא תלתה את תמונתו על קיר חדר המגורים, ולא הזכירה את שמו עד יומה האחרון. למראית עין, האסון לא שינה אותה. היא המשיכה בפעלתנות הבלתי נלאית שלה. המשיכה להתעניין בבני אדם להקשיב לצרות של אחרים, כאילו היא עצמה מחוסנת מכל צרה, אבל לאמיתו של דבר היא השתנתה. האסון ריכך אותה. היא דיברה על רגשותיה ומחשבותיה, גררה את אבא לטיולים מאורגנים, עשתה קניות של דברים שעד אז נחשבו בעיניה לדברי מותרות, וניסתה בכל כוחה לשפר את איכות החיים שלה ושל אבא.
***
בשנת 1971, בליל חורף סוער, שי נהרג בתאונת דרכים מחרידה. הוא הסיע את אימא ואת אבא לביקור אצל ידידים. במעלה הכביש שבין בית שערים לרמת ישי פגעה במכונית שלו משאית הסמיטריילר של נהלל וגררה אותה על נוסעיה לאורך עשרות מטרים. ימים אחדים אחרי כן, כשאימא שבה להכרתה, סיפרנו לה על מותו של שי ועל פציעתו האנושה של אבא. היא הגיבה בשתיקה שנמשכה שבועות אחדים.
כשהשתחררה מבית חולים הבאתי אותה אל ביתי. שתי בנותי הקטנות, נכדותיה, חילצו אותה אז מדממת הכאב שלה. כשאבא יצא מבית חולים, היה זקוק מאוד לעזרתה, והיא חזרה להיות הגיבורה של המשפחה.
***
כשאבא נפטר, לאימא כבר לא הייתה יכולת לטפל בעצמה. העברנו אותה אלינו ליפעת, ובמשך שתי שנות חייה האחרונות התגוררה בביתנו. כולנו היינו שותפים לטיפול בה, עוזי חתנה, שירי נכדתה ואני, הבת היחידה שנשארה לה. זה לא היה קשה.
למרות תשישותה הנפשית וזיכרונה הלקוי, זיכרון שתעתע בה באכזריות, התנהגה בהתחשבות נוגעת ללב עם כל הנוכחים בבית. כשהתקרב מישהו למקום מושבה, היתה ממהרת לבדוק אם גם לו יש מקום לשבת, ולפעמים, כשחשבה שיש צורך בכך, היתה מפנה לו את מקומה. לא היו לה דרישות מאיתנו. תמיד היתה מרוצה מכל מה עשינו בשבילה.
עוזי נהג לקחת אותה מדי יום לטיול של אחר הצהריים. במסלול הטיול היתה כלולה הבוגנוויליה הפורחת של השכנים. בכל פעם שעברה לידה, היתה משמיעה קולות של התפעלות מיפי הפריחה, כאילו ברגע זה, לראשונה בחייה, ראתה את המראה המופלא הזה.
כתבה: בתה עמליה
