מושב בית שערים

משה שיצר ז״ל

בן סוסיה ונחום הליצ׳ר

נולד ב- 1911

בסטורוסוב פולין

נפטר ב- 1997

בן 86 במותו.

משה שיצר - קורות חייו.

נולד: ג׳ בניסן, תרע״א 1.4.1911

נפטר: י״א באב, תשנ״ח 10.8.1998.

שם המשפחה "שיצר" בא משם משפחתה של האם. הוריו של משה התחתנו אצל רב יהודי. נוהג זה לא היה תקף בפולין, ולכן הפולנים טענו שאמו, מבחינתם, לא נישאה ושם משפחתה נשאר רשום כ-"שיצר" ולא "הליצ׳ר" כשם משפחתו של האב.

משה נולד בשנת 1911, בכפר צ׳וצ׳נוב שבפולין. כשהיה בן שלוש, פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל המשפחה ברחה עם האם.

האב לא רצה לעזוב את הבית ונשאר בכפר. הוא גוייס ע״י הרוסים.

האם והילדים ברחו מעיר: לעיר עד שהגיעו לעיר ברנו בצ׳כוסלובקיה. שם גרו שלוש שנים. אחרי המלחמה התאחדו עם האב ועברו לעיירה סוסוב ליד הכפר שלהם. בעיירה זו גדל משה. אביו היה סוחר תבואות. מאוחר יותר עברו לעיר הגדולה טרנופול ושם קנו שני בתים: אחד להשכרה והשני למגורים. מהשכרת הדירה - התפרנסו.

משה למד שבע שנים בבית-ספר כללי בשעות הבוקר, וב"חדר" בשעות אחר -הצוהריים.

בגיל מבוגר יותר עבד בכריכת-ספרים בספריה והתפרנס מעבודה זו.

משה אהב לקרא ספרים, בעיקר בפולנית. כשלמד עברית - התחיל לקרא גם ספרים בעברית. כשבגר הצטרף לתנועת "החלוץ": אביו לא התעניין כלל בציונות אבל משה ואחיו אלכסנדר (סנדר) היו בתנועת נוער. לאחר שקרא את השיר "בשדה" של המשורר חיים נחמן ביאליק, מאוד הזדהה עם המסר שבו, וממנו שאב את הרגשות הציוניים שלו.

לפני עלייתו ארצה, היה בהכשרה ועבד במנסרה אצל יהודי ציוני.

כשגמר את ההכשרה, עלה ארצה עם הגרעין שלו באניה: "וושינגטון" (13.2.1933). כדי לקבל סרטיפיקט (רשיון- עלייה), נישא בנישואין פיקטיביים (מבוימים) וכשהגיע ארצה - התגרש ...

בארץ התגורר משה בקיבוץ הנוער הציוני של פתח-תקווה במשך שנה וחצי ועבד בפרדסים של המושבה בהכנת גומות סביב לגזעים לשם השקייה. בקיבוץ היו כ- 50 איש ושם גם פגש את חנה נוישטיין.

נוסף על העבודה הרגילה, היה לו תפקיד של חצרן בקבוץ, הדואג לכל הנעשה בחצר המשק. בשלב מסוים התאכזב מחוסר החריצות והמסירות של החברים ועזב לקיבוץ צופית.

שם עבד עם חבר בבית-האריזה ובו גם גרו ... יום אחד בא לשם מושבניק מכפר-יהושע כדי לחפש פועל. מישהו שהכירו המליץ עליו. כך הגיע לכפר-יהושע ושם פגש את בן-דודו, אליהו שיצר, שהיה כבר בעל משפחה ומשק קטן. (משה היה עמו בקשר מכתבים מאז הגיע ארצה).

בכפר יהושע עבד כפועל חקלאי אצל משפחות אחדות וחסך כסף. בשלב מאוחר יותר עסק גם בעבודות בניין ורכש מיומנות של קבלן.

ואז, עקב המצב במדינה, התגייס לפלוגות הנוטרים שנקראו: "הטנדר". הם קבלו נשק מהבריטים כדי להגן על יישובי העמק. משה שרת שנתיים ב"טנדר" עד שהגיע גרעין התיישבות בשם: "ארגון-אפריים" שתכנן להתיישב במושב "בית שערים".

הגרעין עלה להתיישב בבית-שערים ב - 1936.

תחילה רצה משה להצטרף לכפר-יהושע, אך נדרש לשלם עבור משק ולא היה לו מספיק כסף מזומן לכך, לכן הצטרף לגרעין של בית-שערים. שם נפגש שוב עם חנה, אשר הייתה אחראית על המטבח המשותף של הפועלים הרווקים. הם התיידדו והתחילו לצאת כזוג.

לכל אחד מהם היו חסכונות וכשהחליטו לקשור את "גורלם' יחד, בנו 'בית מחסכונותיהם.

הבית נבנה במו ידיו של משה שהיה הטפסן והקבלן של עצמו, ובסיוע של חבר.

יום חתונת משה וחנה - היה גם יום חנוכת-הבית!

בבית-שערים מינו אותו לאחראי על הביטחון בחוות-שטוק, שהייתה אז חוות-הכשרה. (כיום זו חוות-הניסיונות "נווה-יער")

כשהשתחרר מתפקיד זה, התחיל לבנות את המשק הפרטי שלו.

כיוון שהיה חבר "ההגנה", משה השתתף בעלייה לחניתה ב- 1938, במסגרת "חומה ומגדל".

עשר שנים אחר כך, ב- 1946, עלה עם הנוטרים לביריה כדי להקים את המחנה ההרוס לאחר שהבריטים השתלטו על הנקודה.

במלחמת - השחרור, 1948, הצטרף ל"הגנה" בהגשת תגבורת למשמר-העמק המותקפת ע״י קאוקג׳י, עד שנסוג.

הפעילות ה"קרבית" האחרונה של משה הייתה ב"קרב שלא היה", כאשר אנשי ה"הגנה", ביניהם משה וחברים נוספים מבית-שערים, הגיעו לוולדהיים ובית-לחם הגלילית ולא מצאו שם את הטמפלרים הגרמנים אשר ברחו והשאירו צלחות עם מזון חם על השולחנות ...

משה המשיך להרחיב את משקו שהיה מבוסס על רפת גדולה ולול שנוסף מאוחר יותר.

במשך 11 שנים נולדו לחנה ומשה ארבעה ילדים:

נאוה ב - 1940, דן ב - 1943, דורה ב - 1946, חגי ב- 1951.

הילדים עזרו בכל עבודות החצר והשדה: קציר ודיש, גיבוב, דילול תירס, חלוקת-ירק, מתן תערובת לפרות ולתרנגולות, איסוף ביצים, וחליבה בידיים, לפני ההליכה לבית-הספר.

רק בשנת העשור למושב (1936-1946), הגיעה רשת החשמל הארצית לכפר וחגגו את חג העשור עם חג האור!

משה השתתף בכל אספות החברים ואפילו נבחר לוועדת-הרפת.

ב- 1958 רכש משה טרקטור, ומאוחר יותר גם מכונת חליבה חשמלית, מכונה לקצירת-ירק, ועוד שכלולים שונים.

העבודה לא פחתה אבל הייתה קצת יותר קלה מאשר בשנים הראשונות של הכפר.

לאחר שמשה שבר את רגלו ב-1959-, והיה מרותק למשכב כחצי שנה, נאלץ למכור את הפרות והיה הדבר עבורו משבר גדול. דני שכנע אותו לטעת פרדס וסייע לו בנטיעה כדי שימצא תעסוקה הולמת ופרנסה.

במשך כל השנים שמר על קשר מיוחד עם בן-דודו אליהו שיצר מכפר-יהושע. עמו היה מתייעץ, מקבל ומחליף רעיונות כיצד לשמור על עקרונות המושב שהלכו והתגבשו במשך השנים.

במלחמת השחרור, 1948, נהרג בנם הבכור של מרים ואליהו שיצר, עמי, ומאז החליפו את שמם ל"עמיצור". משה וחנה סבלו אתם את אובדן הבן ולא העלו בחלומותיהם הרעים ביותר שגם הם ישלמו מחיר כה כבד אי-פעם. אך לא כך רצה הגורל ...

בשנת 1975 הגיעה אליהם הבשורה הנוראה מכל: בנם האהוב, דני, נהרג בתאונת מטוס בחזרו ממילואים. והוא בן 32 בלבד.

מאותו יום חשך עולמם.

החיים איבדו מטעמם והעבודה במשק הייתה כתרפיה לנפש ..

לדני, שנישא לרינה חביבי מציפורי, הייתה בת, רחלי, שהתייתמה בהיותה בת שש. הם בנו משקם באלמגור.

דורה נישאה לדני מזי״א מנהלל, נולדו להם שתי בנות ובן (טל, שרית ודותן), והם הקימו משק לתפארת במושב "אלמגור". דורה עובדת כאחות בבית-חולים בצפת.

חגי נישא לדבורה׳לה רודיך מאלוני-אבא, ונולדה לו בת, (נעמה).

אחר עלה להתיישבות ברמת הגולן במושב "מעלה-גמלא", שם נולדו לו ארבעה ילדים נוספים: שני בנים ושתי בנות (עמרי, התאומים ארנון ותמר ויעל).

נאווה נישאה לדן ענברי מכפר-יהושע, עבדה כמורה וגידלה את דני הקטן, ששמו ניתן לו על שם האח דני ז״ל.

משה זכה גם לנכדים וגם לנינים אך החיים לא חזרו להיות מה שהיו לפני האסון. לא הייתה זו אותה שמחה, בכל חג ובמיוחד בכל "ליל-סדר", המקום הריק הזכיר, הכאיב ודקר.

גם הזיקנה לא הייתה קלה .. הגוף נחלש, הזיכרון תעתע, הבדידות פלשה לתוך הבית.

... בסוף שנת 1991, היה למשה שיצר אירוע מוחי בו איבד את כושר הדיבור. במשך שש שנים חי לו בשתיקה כשהוא נעזר ברצון -הטוב של כל העוסקים בטיפולו. הוא המשיך להתעניין בכל השינויים שהתחוללו באזור ונהנה לנסוע לבקר בסביבה הקרובה ולראות את השדות. את הנאתו ביטא בשריקה עליזה.

יום יום היה הולך עם חנה לכוון הכביש הראשי לראות את הבתים החדשים שהולכים ומוקמים בתחילת הכפר.

ביום י״א באב תשנ״ח, 10.8.98 נדם ליבו. בן 87 היה במותו.

הוא הובא לקבורות במושב אשר כה אהב ואותו לא עזב במשך שישים שנה.

יהי זכרו ברוך.