עדה רובין ז״ל
בת חינה ויהודה כהנוב
נולדה ב- 1918
בשדה מנוחה- ברית המועצות
נפטרה ב- 2000
בת 82 במותה.
חייה ואישיותה של אמא, עדה רובין ז״ל
מאת הלל רובין
אמא נולדה באוקראינה של ימינו (ואז חלק מברית המועצות), בחג השבועות תרע״ח, שנת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בערך שנה לפני הולדתה התרחשו ברוסיה המהפכות של קרנסקי ושל לנין, והמשטר הקומוניסטי הגיע להסכמים עם גרמניה, שהוציאו את רוסיה ממעגל המלחמה. אז שוחרר סבא, יהודה כהנוב, מהצבא הרוסי וחזר לרעייתו, סבתא חיינה, ולמשקו שבמושבה היהודית "שדה מנוחה" שבפלך חרסון, אוקראינה. במשך כמה שנים הייתה למשפחה תקופת חיים שקטה יחסית, שבה סבא וסבתא עשו חיל במעשה ידיהם בחקלאות. המשטר הקומוניסטי בהדרגה התגלה כמשטר שונא ציונות וציונים, והקרקע החלה בוערת מתחת לרגלי הציונים שבתושבי המושבה, לרבות משפחתם של סבא וסבתא. בלילה אחד סבא וסבתא עם שלושת ילדיהם הקטנים עזבו את כל רכושם ומשקם החקלאי ונסעו לאודסה. שם הצליחו בעזרת ידיד רוסי של סבא לעלות על אוניה ולהגיע ארצה בשנת 1925. תחנתם הראשונה בארץ הייתה בעבודה חקלאית במשקים של חקלאיי מושב נהלל. בשנת 1927 הם היו בין מקימי כפר יהושע. אמא הייתה הבת הבכורה של סבא וסבתא ושל כל מושב כפר יהושע. כשהתחתנה עם אבא, בשנת 1938 היא הצטרפה ל"ארגון אפרים", בו היה אבא חבר משנת 1937, והם היו בין מקימי בית שערים. על חייהם המשותפים בהקמת משקם ומשפחתם הייתי יכול לכתוב ספר גדוש בפרקים הירואים. אך ברצוני להתעכב בדברים דווקא בתחום ההתמודדות האישית של אמא בעת שאבא כבר לא היה לצדה. זהו תחום שבו אמא ראויה להערצה.
אמא הייתה דור חמישי לחקלאים יהודים. החקלאות הייתה בנפשה. לפיכך טבעי היה כי לאחר פטירתו של אבא, בשנת 1982, רצתה אמא להמשיך ולקיים את משק הלול שלה. ואכן כך קרה. במשך 10 שנים אמא החזיקה משק לול, שנתן לה סיפוק בעבודה, ופרנסה.
אך בשנת 1992 נפסקה האידיליה הזאת. אמא נפגעה בעת עבודתה בלול, ולא הייתה מסוגלת יותר לעבוד בחקלאות. נמצא כי עליה להשתכן בבית אבות. אך, להפתעתנו בית האבות היטיב עם אמא. היא מצאה לעצמה במוסד הזה חברה, הייתה פעילה בחוגים שונים ושמרה על האופטימיות הייתה כל כך אופיינית לה.
לא אחת הייתי בא לבקר את אמא ומוצא שהיא מרצה לקבוצת סטודנטיות על ראשית ההתיישבות בעמק, ומתארת בלשון בהירה ומעניינת את תולדות כפר יהושע ובית שערים. היה לה זיכרון בלתי רגיל, והיא הייתה מסוגלת לשחזר בבהירות רבה פרטים של אירועי עבר והווה. פעם בעת שישבתי לידה באו כמה סטודנטיות לעבודה סוציאלית, ואמרו לה כי מאוד המליצו להן לשוחח עמה וללמוד מניסיונה בהשתלבות בבית האבות. העובדת הסוציאלית של המוסד והאחראית לשירותים סוציאליים של המועצה האזורית הדגישו בפני כי יש לי אמא נפלאה (ומי כמוני יודע זאת). הן מצאו כי אמא מהווה דוגמה אידיאלית של אדם המתמודד עם קשיים פיסיים ושומר על אופטימיות ואישיות נעימה.
מדי יום הייתי מתקשר אל אמא בטלפון, והיא הייתה מקצרת בשיחה - מתוך מחשבה כי זמני כביכול מוגבל ויקר. היא הייתה מוסרת לי כי אצלה הכל שפיר (גם אם לא היה הכל בסדר) ומוסיפה כי בביקורי הקרוב אצלה היא תספר לי דבר מה. הייתי צריך להמתין בסבלנות ליום הביקור השבועי שלי אצלה ולשמוע את הסיפור השבועי שלה.
אמא השתדלה שלא להיות לטורח על אף אחד. אין ספק שהיו לה רגעים נעימים ופחות נעימים בבית האבות. אך מעולם לא התלוננה על חייה שם. פעם בעת ביקור בביתי היה ממש מרגש לשמוע אותה מדברת על כך שהיא שביעת רצון שהיא גרה בבית האבות ואיננה מהווה נטל על חברת הילדים שלה. הערתי לה כי היא תמיד רצויה אצלי ופשוט נחמד להיות בחברתה. והיא בחכמתה עונה לי, "כמובן שנעים לבקר אצל הילדים והנכדים. אך, טוב שלסבתא יש את המקום והחברה שלה, ולהם את המקום ואת החברה שלהם". סבתא עדה הייתה אהובה על כל ילדי, ואף על נכדי. הם כל כך אהבו לשוחח אתה בטלפון ולבקר אצלה. תמיד ידעה להוסיף להם מעט מידע על תולדות המשפחה, כך שהביקור היה מעניין עבורם. היא ידעה להעניק להם הרגשת סיפוק על כך שהם מתעניינים בנעשה אצלה.
אמא נפטרה בצורה פתאומית בבית האבות בעפולה בינואר 2000. היא חייתה כצדקת, ומתה מות צדיקים בערב שבת ז׳ שבט תש״ס. היא תחסר לי מאוד.
יחסרו לי שיחת הטלפון היומית והביקור השבועי אצלה, שאפשרו לשנינו לחלק בינינו מדי יום את מחשבותינו, בעיותינו ותוכניותינו תוך ייעוץ הדדי. היתמות משנה גוון. וודאי שיתמות בגיל צעיר שונה מיתמות של אדם בגיל העמידה. חסרון ההורים מהווה אבן נגף בהתפתחותו של הילד היתום. לעומת זאת עבור אדם שמתייתם בגיל העמידה קיימת מודעות עמוקה לקשרי הנפש שבינו לבין הוריו. אין דומה ואין תחליף לקשר הזה. כמו-כן קיימת בגיל העמידה פרספקטיבה לתרומה הכבירה של ההורים לעיצוב הנפש של בניהם, תרבותם, מנהגיהם וייחסם לזולת.
זכיתי לאמא ואבא שבדוגמתם האישית העניקו לי נכסי צאן ברזל בכל התחומים הללו.
אמא יקרה, את בליבי תמיד, ויהיה זכרך ברוך עמנו לעד.
