מושב בית שערים

עליזה גבע ז״ל

בת גרציה ושלמה חן

נולדה ב - 2.4.1939

בעיר חלב סוריה

נפטרה ב - 1.8.2016

בת 77 במותה

עליזה גבע ( 31/7/2016 - 2/4/1940)

ארץ לידה - סוריה, חלב.

שם האב - שלמה חן, שם האם - גרציה חן. ילידי חַלָב סוריה, עלו לארץ בשנת 1941.

אחות לשבעה אחים: ציון, אברהם ז״ל, שושנה, יוסי, איציק ז״ל, יעקב, משה.

נישאה ליוסי גבע בתאריך: 6/6/1961

באולמי "האומן" בחיפה (נשות בית שערים בישלו את האוכל לחתונה).

יוסי ז״ל נפטר ב 13/11/2010

ילדיהם:

טל ז״ל (נפטר בעת שירותו הצבאי) (10/6/1964 -26/4/1983)

אורית (10/6/1965) נשואה לאודי אליטוב, גרים במושב דקל.

נוגה (16/10/1969) נשואה לאביב פרס, גרים בקיבוץ זיקים.

ניר (4/7/1978) בן זוגה של מאיה מרון, גרים בבית שערים.

נכדים:

בר, עומר ונועם ילדיהם של אורית ואודי

שירה וליאור ילדיהם של נוגה ואביב

פולי ביתם של ניר ומאיה.

עליזה נולדה בחלב שבסוריה למשפחת שֵמָה (פירוש המילה - נקודת חן) בהגיעם לארץ עוברת שם המשפחה ל-חן.

סבא רבא של עליזה היה אב בית הדין בחַלָב והמשפחה הייתה מאוד מכובדת בקהילה החלבית. בהיותה בת כמעט שנתיים עלתה משפחתה לארץ. כמובן באופן בלתי לגלי בעזרת מבריחים, אשר סייעו להם להיכנס לארץ ברגל, דרך גבול לבנון

משפחת חן התגוררה בחיפה. אמא של עליזה הייתה תופרת ואביה חייט. בבית דיברו ערבית ועברית.

עליזה הייתה ילדה מלאת שמחה וחיות, אהבה לרקוד לשיר ולטייל. גדלה בתנועת הנוער העובד והלומד. למדה בבית הספר היסודי "לבנות מזרחי " והמשיכה בבית הספר "עממי א׳".

את השנתיים האחרונות בתיכון סיימה בלימודי ערב ב"אליאנס", מכיוון שבבקרים נאלצה לעבוד על מנת לסייע לפרנסת המשפחה.

בצבא שירתה בגדנ״ע בתחילה בבסיס "שייח מונס" ואחר כך ב"מחנה דוד" בחיפה, על מנת שתוכל להיות קרובה לבית הוריה ולהמשיך לסייע להם ככל יכולתה.

את יוסי הכירה בצבא, בהיותה בקורס פקידות, והוא בקורס חובשים צבאיים. לאחר כשנה וחצי בשנת 1961, נישאו ועברו להתגורר בבית שערים.

לעליזה ויוסי נולדו במהלך החיים כחמישה ילדים.

גלית בתם הראשונה נולדה עם שיתוק מוחין ונפטרה בהיותה בת שלוש.

למרות האסון שפקד אותם גידלו עליזה ויוסי את טל, אורית, נוגה וניר במסירות רבה.

בהיותו בן שמונה, חלה טל בדלקת מוח קשה. מצבו היה קריטי וחייו היו בסכנה. לאחר שבועות קשים בהם היה מחוסר הכרה ונותח בראשו, החל טל במסע ההחלמה הארוך.

עליזה במסירות ונחישות אין קץ, בחיוך, שירה וחיוניות - טיפלה, תמכה ועודדה את טל בכל שלב משלבי ההחלמה, עד שחזר למסלול החיים הרגיל ..

ב- 26/4/1983 איבדו עליזה ויוסי את טל בהיותו חייל. זו הייתה אבדה שקשה להתאושש ממנה. עם הולדת הנכדים, חזרה מעט שמחה לחייה. עליזה הייתה סבתא אהובה ביותר.

בשנים הראשונות לנישואיה, בהיותה אם לשני ילדים צעירים, פתחה בביתה פעוטון לילדי המושב.

במשך שנים רבות עבדה כמזכירה במוסדות חינוך שונים עד צאתה לפנסיה בגיל 65.

מרגע שיצאה לפנסיה ועד מותה התנדבה עליזה בגן הילדים בבית שערים.

במשך למעלה מעשר שנים נהגה לבוא לגן יום בשבוע וכמובן לכל מסיבה או אירוע בגן. הייתה שרה ומשחקת עם הילדים, מסייעת לצוות ובעיקר מעניקה חום ואור לילדי הגן. כל הילדים נהגו לקרוא לה "סבתא עליזה" ואהבו אותה מאוד.

עליזה בורכה בכישרון רב בבישול והתמחתה באוכל חַלַבִי משובח.

היא אהבה לבשל, לארח ולהאכיל בכל הזדמנות את סובביה.

לחברותיה הייתה אשת סוד ועל שולחנה היה תמיד שפע כל טוב.

כתבה בתה של עליזה – אורית

אמא

את הכל

הציר של חיינו

עוצמה ונחישות

"לביאה" קרא לך דר שי בחודש האחרון,

ואכן היית לנו כמלכה וכמלכה סיימת את חייך.

איני מסוגלת עדין להוציא מתוך הגאות שאני חווה

את כל מה שרציתי או ארצה לומר

על היותך אשת חיל

על שחייך היו רצופי מהמורות

על שלרגע לא ויתרת ולחמת כלביאה המגנה על גוריה

על אובדניך הקשים מנשוא

על אהבתך

על חוכמתך

על שימחתך שלמרות העצב והשכול היתה סימן ההיכר שלך

על תבשיליך המופלאים

על היותך בשלנית מחוננת - גדלנו בקרבך אנחנו וילדינו עם חיך אנין ...

על כך שקראנו לך אקטיביטי סבתא ... שהיית לילדנו לונה פארק ואוניברסיטה.

ועל כך שהיית לנו עולם ומלאו.

מתוך השפע האין סופי הגואה הזה

חשוב לי להודות על הזכות שניתנה לכולנו בחודש האחרון ללוות אותך.

בדיוק לפני ארבעה שבועות קרסת ואושפזת

ואנחנו איתך עצרנו את הכל בכדי להיות לצידך כמה שרק נוכל.

ולמרות שהקושי היה עצום .. סבלת וכאבת ונלחמת כדרכך בתקווה לנצח

זכינו כולנו ברגעי חסד ואמת

אהבנו אותך עד כלות ואת אהבת אותנו ברכות בקבלה בתחושת איחוד מופלאה

נישקנו חיבקנו נגענו

ואת רצית עוד וברכת על המגע ועל הביחד

אמרת לנו כמה את גאה ואוהבת

ואנחנו אמרנו כמה אנחנו שמחים ומודים על הייותנו ילדיך.

אלו הדברים המציפים אותי כרגע

עליהם אני מודה

שמחה שזכית

שמחה שזכית אותנו

חווינו המון אהבה וכך נפרדנו

כתבה והקריאה בהלוויה הבת אורית אליטוב

אמא

חודש עבר,

החיים ממשיכים והשגרה שואבת אותנו .... וגם אנחנו ממשיכים

והידיעה שאת כבר אינך תופסת אותנו ככה בלי הכנה בכל פעם מחדש.

הילדים בדרכם מעכלים, שואלים ומבקשים אותך ואני מסבירה שוב ושוב את מה שלא נתפס לי

בעצמי ועצובה יחד איתם.

את היית סבתא כל כך משמעותית בשבילם וכל מפגש איתך היה "קפיצת גדילה" אמיתית

תמיד הסברת, לימדת, התעקשת והם למדו, תפסו הקשיבו לך עם אור בעיניים ואהבו אותך מאד.

את נוכחת בשגרת חיינו בהמון אזכורים קטנים

אם זה בבוקר ב"צמה של סבתא עליזה" או ב״סלט תפוחי אדמה" שהיית מכינה לשירה במיוחד בכל

פעם וגם אנחנו מכינים, המתנות שלך התבשילים שלך, את לגמרי פה ותמיד תישארי.

גם כאימא תמיד ידעת בחכמתך להבין ולראות את הדברים וגם אם לא תמיד רציתי לשמוע, תמיד ידעתי שיש גם צדק בדברייך.

אימא, עולים וצפים בי הרבה רגעים.

נזכרת בך כילדה ונערה קופצת על חבל בערבים, שרה בכל סיטואציה גם כשהיית כועסת באינטונציה המיוחדת שלך, מכינה שולחן חג עד הפרט האחרון מסידור השולחן ועד לאכול, יושבת אתנו לאכול את מטעמייך ואומרת" במסעדות הכי טובות לא תמצאו אוכל כזה" ומה שנכון נכון .... עוד נתגעגע כל כך.

רצית מאד להרגיש טוב, לחיות, ליהנות ממה שאפשר, אבל המחשבה שלנו על הסבל העתידי שציפה לך אילו המשכת היתה קשה מנשוא. רחוקה מביתך, תלויה וכואבת-זאת לא אימא שלנו הגיאה, העקשנית המוקפדת לה לא מתאים להמשיך ככה.

ובבית חולים, בין הרגעים הקשים מנשוא דאגת לומר לנו כמה את אוהבת ומודה לנו.

בקשת מאתנו להישאר יחד והזכרת לנו מה חשוב באמת בחיים.

כזאת היית אימא, עוצמתית ובלתי נשכחת

וכזאת תישארי בנוכחותך החזקה לתמיד.

כתבה וקראה הבת נגה באזכרה ביום ה - 30