מושב בית שערים

רות צהרי ז״ל

בת חיה ושמואל ברקין

נולדה ב-25/5/1923

בכפר יחזקאל ישראל

נפטרה ב-7.11.2007

בת – 84 הייתה במותה

07.11.07

אורנה לפיד על רותה:

היום אנו מלווים את רותה צהרי לדרכה האחרונה. כאן תנוח ליד צבי בעלה, למנוחת עולמים והיא בת 84.

רותה, השכנה הפעלתנית שלי, החקלאית בנשמתה הגיעה לסוף הדרך.
כאשר הגענו אנו לבית שערים ב - 1950 והכרנו את השכנים, היו רותה וצבי בעינינו לסמל החריצות ואהבת המשק.

היא גדלה כמושבניקית בכפר יחזקאל ויחד עם צבי הקימו כאן משק לתפארת. צבי נפטר משבץ לפני תשע שנים וזה היה שבר גדול בשבילה, כי רותה לא היתה זקוקה לחברה מסביב. המשפחה והעבודה במשק וקריאה בספרים, היו כל עולמה. היא היתה חסכנית במלים. הדייקנות והנקיון המופתי בבית אפיינו אותה.

במיוחד אהבה את העבודה ברפת. זכורתני שיום אחד החליקה ברפת ושברה את הרגל באופן חמור. לאחר שהחלימה המשפחה לא הרשתה לה יותר לחלוב והיא התלוננה בפני: מה אעשה? איך אפשר בלי לעבוד ברפת? אך היא המשיכה לטפל בעגלות ובקצת התרנגולות ואמרה: לפחות שתהיה לי קצת עבודה, קצת לאסוף ביצים, קצת לעבוד בגינה. היו לה תמיד כמה חתולי בית שבהם טיפלה במסירות.

הבדידות הכבידה עליה והיא התחילה לנסוע לסב-יום. כששאלתי אותה עם היא נהנית מההרצאות שם היתה תשובתה: כך מצליחים להעביר חצי יום מבלי שמרגישים.

והשנים עברו, והיא לא יכלה כבר לתפקד בבית, ואז עברה לעין השופט למסגרת סיעודית טובה, קרוב לבן איתן ומשפחתו. שם היתה עד יומה האחרון.

היי שלום רותה, מכולנו השכנים ומאנשי מושב בית שערים.

אורנה.

06 נובמבר 2007

כ״ה חשון תשס״ח

הספד לרותה - בת 84 במותה.

אז זהו. נסגר מעגל. עשית זאת בשקט הכל כך אופיני לך, בצניעות, מבלי להטריד אף אחד, מבלי להפריע לשכנים.

לפני יומים עוד טיילנו את טיולנו, הרגיל, ידעת להצביע לעברי כאשר הופעתי בפתח הבית בו גרת בשנה האחרונה - בית הדר שבעין השופט, ושמחת לבוא עמי בכסא הגלגלים לאויר הצח שבחוץ. כמעט מדי יום היינו הולכות לכיוון השדה החרוש, ראינו את הכרמל, שרנו שירים שהכרת. בתחילה שרת עמי ולבסוף רק הקשבת, אבל היית נינוחה מאד. גם בימים האחרונים, שלא ידענו שהם האחרונים, הידיים עוד חיפשו דברים לעשות, אם זה לקפל מפית או לעשות סדר עם הדברים שעל השולחן, כפי שהיו רגילות לעשות כל השנים רבות המעש.

לפני תשע שנים לווינו למנוחות את צבי בעלך, שאהב אותך וכל כך העריך אותך.לאחר מותו, משהו נבל בך, וכבר לא יכולת לחזור לחיוניות ושמחת החיים.

רותה, ילידת כפר יחזקאל, צברית, בת של צברית, שאמא שלה חיה לבית מולדבסקי נולדה בנוה צדק, והיתה בין מקימי כפר יחזקאל, עם בעלה שמואל ברקין, שנולד במושבה של יהודים בדרום רוסיה. רותה נולדה בחג השבועות בשנת 1923, ולכן נקראה רות. היא נולדה לחיים פשוטים של עבודה, כאשר בתקופה ההיא, כדי לחיות בכבוד ולזכות בפת לחם וריבה היו צריכים כולם לעבוד. לא היו ויתורים, ולא חיפשו חיים קלים. ועם כל הקושי, לאחר יום ארוך של עבודה, היו חיי נוער תוססים, היה מועדון, מקום להתכנסות הנוער ורותה מעמודי התווך של החברה בכפר. היתה לה רגישות רבה לשפה העברית, שגיאות דיבור מאד צרמו לה, ידעה לכתוב למסיבות בכפר, קראה ספרים רבים, ידעה בעל פה פרקים מהתנ״ך, ידעה לדקלם רבים משירי ביאליק וטשרניחובסקי, ידעה מלים של כל השירים הישנים, ושרה מבלי לזייף.

רותה היתה חברה של צבי כאשר התנדב לצבא הבריטי, שם שירת עד שנת 1946. לאחר שנישאו שירת צבי, במסגרת הצבא הבריטי, במצרים ולוב ובמסגרת הבריגדה בקרבות בצפון איטליה, ולאחר מכן באירופה המשוחררת. בזמן שירותו של צבי באירופה נולד בנם הבכור איתן, אותו זכה להכיר כשהיה בן שבעה שבועות, לאחר שהשתחרר. לאחר כמה חדשים עברה המשפחה מכפר יחזקאל לבית שערים שם בנו את המשק, אותו הקימו בזיעת אפיהם, בחריצות, במחשבה נבונה ובסדר מופתי.
בשנת 1951 נולד בנם אייל אשר לימים קיבל עליו את עול המשק. עם השנים התרחבה המשפחה, נולדו תשעה נכדים וארבעה נינים ועם כל נכד שנולד רבתה השמחה והתרחב הלב.

עם פרוץ מלחמת השחרור צבי גוייס לצ.ה.ל והמשק נשאר על כתפי רותה, וכך היה גם אחרי סיום המלחמה לאורך שנים כאשר יצא לתקופות מילואים ארוכות. היה קשה, אך קם משק לתפארת והיה מה להעביר לדור ההמשך.

עם מותו של צבי מקומה של רותה במשק נעשה מצומצם יותר, אבל בכוח ההרגל חיפשה עבודה והתקשתה לקבל את העובדה שאין כבר חליבה, ושצריך לשנות את אורח החיים הרגיל, לטובת חיים יותר שקטים, אורח חיים שונה והצורך לקבל עזרה.

בשנה האחרונה שהתה רותה בבית הדר בעין השופט. לנו בני המשפחה, ובמיוחד לבנים, אייל ואיתן היה קשה להשלים עם העובדה שרותה זקוקה לעזרה ושלא תהיה עוד במקום שכל כך אהבה ובנתה במו ידיה. לא כך רצינו לראות את הזיקנה אך זו לא שאלה אותנו.

ואני חוזרת אליך רותה, לומר לך: קיבלת בשנה האחרונה הרבה אהבה, ולא תמיד הרגשת בכך. בחדשים הראשונים עוד חיכית שיקחו אותך הביתה, אך בבית הדר נתנו לך את ההרגשה שהנה, את בבית, כאן את גרה ואלה שכניך, ובחצי שנה האחרונה היית כולך שייכת.

לא יכול היה להיות מקום יותר מכובד בשבילך ללכת למנוחת עולמים, מאשר בבית שבו כולם אהבו אותך וכיבדו אותך על מי שהיית מהסיפורים, ועל מי שהיית בזמן אמת. ועל כך, כל כך הרבה תודות לצוות בית הדר. אתם עושים עבודת קודש, מסורים, ואכפת לכם, אתם שומרים על כבוד האדם עד הרגע האחרון של חייו, ועוזרים למשפחות לקבל את הבשורות הכי קשות בדרך היותר קלה.

רותה, נוחי בשלום בין רגבי האדמה שכה אהבת. צבי בודאי מחכה לך שם, ויקבל אותך בזרועות פתוחות. את חוזרת אליו.

יעל

סבתא רותה

לאבא, כל האחים, יולי וכל הבני דודים וכל שאר המשפחה,

אני משתתפת בצערכם על פטירתה של סבתא. חבל לי שלא אוכל להגיע להיות אתכם בשעה כזו.

אמנם זה היה צפוי, ובאיזשהו מקום גם הקלה, אבל זו סבתא שלנו וזה עצוב.

זכורים לי לטובה הזמנים שביליתי בבית שערים בין עם ההורים או רק עם ניר או עם חברים בחופש הגדול. תמיד אהבתי להכנס למושב. יש איזה ריח של אדמה במובן של "ארץ ישראל" בכניסה. וככה גם מצטיירת לי סבתא. אשה של אדמה, של עבודה, של העמק, של השפה העברית אותה היא ידעה כל כך טוב, והעבירה את זה לאבא ומשם אלינו. הריח של הפרות, ה"נו ללכת" ב- 5 בבוקר וב - 5 אחר הצהרים, האגוזים, איסוף הביצים בלול.

זכורות לי לטובה הארוחות של יום שבת בצהרים עם המרק והצ׳יפס והשניצל והגלידה בסוף (שאבא תמיד היה לוקח לי ממנה ביס בגודל חצי ארטיק). והדאגה של סבא וסבתא (בעיקר סבא) אם איחרנו בחמש דקות. ואיך שחיכינו שסבא וסבתא יבואו בימי שבת שלא נסענו אליהם.

וכמובן בצבא כשסבתא וסבא אירחו אותי במשך שנה וחצי בלי לשאול שאלות ובלי להתלונן. סבתא היתה תמיד מכינה לי מיטה, ארוחה (אצלם התחלתי לאכול סלט !!! ), לפעמים עושה כביסה ותמיד בבוקר היה תה חם ומתוק מתוק על השולחן. ואכן השנים הטובות שלי בשחיה היו השנים האלה. סבתא היתה אשה של מעשים ופחות של דיבורים.

את השנים האחרונות של סבתא לא חוויתי אתכם לצערי, אבל צריך לשלם מחיר כשבוחרים לחיות רחוק. צר לי שהיא לא הכירה את הגר ומתן. היא היתה בטוה אוהבת אותם והם אותה.

סבתא, את מצטרפת עכשיו לסבא, שהיה עמוד התווך שלך. לכבוד לי להיות נכדה שלכם. נוחו על משכבכם בשלום.

06 נובמבר 2007

מיכל.