אברהם ציפורי ז״ל

בן גסיה ושבתאי פוגל
נולד ב- 1912
באלכסנדריה פולין
נפטר ב-2002
בן-½90 במותו.
סבא
בראשית ברא אלוהים את השמים, את הארץ ואת סבא אברהם.
בט״ו בשבט תרמ״ב, בן גאה למשפחת פוגל הגיח לעולם.
שמחה גדולה באלכסנדריה עיירה יהודית בפולנייה - קהילה מגובשת, גדולה וציונית.
סבא אברהם, שאז היה עוד ילד (שכן זה לוקח זמן להיות סבא),
הקפיד לדבר עברית בבית אבא ובחוצות העיירה מבלי כל פחד מהבריונים הפולנים.
השירים אז היו תמיד בעברית ומאוד ציוניים.
כמו כולם הלך אברהם הצעיר לחדר, שירביצו בו תורה ומוסר
ומשם לבית הספר העברי "תרבות" שבכל האזור היה מוכר.
אברהם הנער טייל הרבה ביערות ובנהר, אך תמיד ידע שפולין הנה רק תחנת מעבר.
אבא שבתאי פוגל, פעיל בבית הספר וראש הקהילה, לא בין הראשונים לארץ ישראל עלה.
אולם, גם הרגע המיוחל הגיע ובשנת 1926 תרפ״ו ארז שבתאי את האישה, שבעת הילדים והמיטלטלין
(גם את הסנדלרייה לא שכח), ועימם עלה לרכבת העמוסה לעייפה.
בהפלגה על אונייה הגיעו כולם (למעט הסנדלרייה) אל עיר הנמל המיוחלת - חיפה.
עוד בטרם הספיקה המשפחה לנשק את האדמה, קיבלה אותם הארץ ברעש והמולה.
סבלים ערביים עם מכנסים תפוחים דחסו את החברה לתוך סירות, כאילו היו דגים מלוחים.
המדיניות בפלסטינה באותם ימים הייתה זהירה וחד משמעית,
ומשפחת פוגל נזרקה הישר לחיטוי בקרנטין מבעית.
מהנמל נשלחה המשפחה למלון "סוג ג׳" בשוק הערבי בחיפה (למשך 14 יום),
וממנו הועברו לעפולה, שם השתכנו בצריף ריק, עלוב ואיום.
אולם, היום המאושר לא בושש להגיע,
ואבא של רפול עם העגלה הגיע ואת משפחת החלוצים הסיע היישר לתל עדשים.
בתל עדשים החל החלום לקרום עור וגידים, משפחת צפורי החקלאית החלה להצמיח שורשים.
חלוקת העבודה במשפחה המאושרת הייתה ברורה,
חלק ללימודים וחלק למלאכה וזאת בכדי לעזור לפרנסת המשפחה.
בבית הספר בעפולה, עם כל נערי העמק, למד אברהם
ולאחר מכן, חרש, זרע, קצר, קושש עצים ומים שאב מהבאר בדליים.
למרות העבודה נשאר לאברהם גם זמן פנוי לפעילות בנוער העובד והלומד,
ולטיולים ברחבי הארץ בכל הזדמנות, חג ומועד.
כשהעלם אברהם חש שהמשק מבוסס ועומד ברשות עצמו, הוא החליט להפוך לבנאי.
אברהם פנה "לחרוש בשדות זרים" ובעזרתו העיר רמת גן קמה בינתיים
העלם הדוהר על סוס כנוטר נראה יפה שבעתיים
ובין שמירה לשמירה הצטרף לארגון אפרים.
האחים למשפחת צפורי: רבקה, נתן ואביבה מתחתנים
ובשנת 1936לוקח אברהם את ההורים ואת האחים הצעירים הישר לבית שערים.
שוב התחלה חדשה, צריך להקים הכל מחדש, אך אברהם הרווק המבוקש מביט קדימה ללא חשש.
כאן נעשה הפסקה קטנה ברצף,
צריכים לספר גם על הגיבורה השניה בסיפור.
לובה נולדה בשנת 1915 בעיר דיסנה בפולין שבגולה,
הבת הבכורה לשלמה ורחל למשפחת לקח הגדולה.
ילדות יפה בעיר יפה עוד יותר, הרבה פארקים, חורשות, שיט נהרות ונוף משכר.
לקבוצת הנוער דרור הצטרפה לובה הצעירה, שההגשמה הציונית הייתה לה למטרה.
אחר כך, הצטרפה לובה לתנועת החלוץ ואתם להכשרה הקשה יצאה.
ההורים מודאגים, והתנאים קשים, אך זה לא מרתיע את הנערה.
בשנת 1936, לאחר שנתיים של המתנה מגיע "הסרטיפיקט" המיוחל ממש כמתנה.
לובה נפרדת מההורים ומהאחים, פרידה מרגשת וקשה, ויוצאת בדרך המפרכת ארץ ישראל.
בישראל מצטרפת לובה כחלוצה לקיבוץ פלוגות (קיבוץ אפק כיום),
עובדת במתפרה של מפעל אתא - שכיום כבר לא קיים.
עכשיו מגיע הרגע שלו חכינו במתח רב, הפגישה הראשונה של הזוג המאוהב.
לא סתם הלאנו אתכם בסיפור המעשה הארוך, הרי רק מכאן מתחיל כל הברוך!
הפגישה ההיסטורית, שבגינה כולנו נמצאים בעולם,
התרחשה בבית שערים ביום שלכאורה נראה סתם עוד יום
אומנם, הפרטים חסויים עדיין, ואת מה שקרה ומה שהתרחש,
אפשר רק לנחש - בטח היה מאוד מאוד ....... מרגש.
בתאריך 15.11.1938, או כ״א בחשוון תרצ״ט,
לוקח אברהם בן שבתאי לאישה את מרת לובה בת רבי שלמה יצחק.
אלף גרוש ארץ ישראלי הספיקו לחתימת החתן, כי הכל היה ברור, שריר וקיים.
על כך העידו החקלאי בן משה וחברו השרברב - בן מיכאל אברהם.
חיים לא פשוטים נכונו לזוג הצעיר והחולם,
וגם הדיור עם האפרוחים לא היה הולם.
ראשון הגיח לעולם משה הבכור, לאחר שלוש שנים מצטרפת ניצה.
במהרה לארץ ישראל מגיעות עדויות על המלחמה באירופה הכבושה,
עם הזמן גם מתבררת גודל האבדה והתחושה הקשה -
לובה איבדה משפחה (הורים ושלושה אחים אהובים).
ללובה נותרה רק האחות חיהל׳ה, שתעלה לארץ רק כעבור 20 שנות געגועים.
הימים הם ימים קשים והישוב הצעיר נאבק על קיומו.
אברהם עובד בבניית שדות תעופה לבריטים ועול המשק עובר ללובה והילדים.
לנו הצעירים קשה להבין את תנאי החיים באותם הימים -
הבית היה צריף בן 3 חדרים, בחצר תנור גחלים עליו רוקחים התבשילים
תמיד ברמה ובטעם של מלון חמישה כוכבים.
הכביסה בחוץ, גם את המים למקלחת מחממים שם.
בחורף בצריף קר ובקיץ תמיד חם.
פתיליות של נפט, ארגז של קרח במקום מקרר, עכברים רצים בתוך הקירות
וקולם של התנים - את הקטנים מצמרר.
אברהם לונה והנכדים.
יושבים: שלומית ברלינקה, עומר ציפורי, אברהם ולובה ציפורי. עינבל ומיכל
לבנובסקי, ליטל וגל ברלינקה.
למעלה: יהודה לבנובסקי, עינת ציפורי ושומי לבנובסקי
למטה: עידו ציפורי.

ניצה אברהם ולובה באתר הנצחה לזכר שלמה ציפורי ז״ל.

