דוד (גרוס) בן צבי ז״ל
דוד (גרוס) בן צבי ז״ל
נולד ב- 1913
נפטר ב- 1979
בן 66 במותו.
בת העיר ובן המושבה
יהודית ודויד גרוס
השמש הפציעה מבעד לעננים בשעת צהרים זו, לאחר בוקר גשום, שקדם לו ליל סערה. משה ישב על עגלתו הרתומה לפירדה.
ראשו של משה מוגן מהגשם באמצעות שק שקופל בקצותיו. כאשר עצר האוטובוס בתחנה של המושב ירדה ממנו יהודית ודילגה בקלילות בין השלוליות בנעלי עקב מצופות בלכה. יהודית שמחהשמשה, בעלה של הדודה רבקה, המתין לה. ישבו על העגלה, כאשר הפירדה מבוססת בבוץ ומשה מתמרן עם המושכות כדי שהעגלה לא תשקע בבוץ. השמחה הייתה גדולה. לא בכל יום ביקרו הקרובים מהעיר את המשפחה במושב. השמועה פשטה חיש מהר שיש אורחת צעירה שהגיעה מהעיר. בעיקר התעניין הרווק המבוקש, החסון ויפה התואר דויד גרוס או דוידק׳ה בפי משפחתו. יליד המושבה מיצפה שבגליל התחתון, בן לרות וצבי שעלו בעליה השניה מרוסיה והיו בין מיסדי המושבה. לזיכרו של צבי, שהיה גם חבר באגודת השומר וממיסדי אגד, החלף שם המשפחה מגרוס לבן צבי.
דודק׳ה, בכור בקרב ארבעה בנים ובת, היה חקלאי מיום שלמד ללכת. מגיל בר מיצוה ידע לחרוש במחרשה, בשדות המרוחקים מהבית, ובעשר אצבעותיו בנה את הרפת, שעומדת על תילה עד היום הזה, אם כי איננה ממלאת עוד, את יעודה. כשבגר, עזב את המושבה והצטרף לארגון אפרים, קבוצת עבודה, שעסקה בעבודות שונות ברחבי הארץ. כמו כריית מלח בעתלית, הכשרת קרקעות במגדל, בנין באזור שורש, אז סריס, בדרך העולה לירושלים. דוידק׳ה התמחה בענף הבנייה ונחשב לטפסן סוג א. אחר כך הצטרף עם ארגון אפרים לקבוצת מייסדי בית שערים. היה חקלאי, בעל משק מעורב ונהג המשאית של המושב בו זמנית .דוידק׳ה, כאשר שמע על האורחת ,ניגש אל משה ושאל בטון ביישני, "אולי אתה מוכן להכיר לי את האורחת שלך?" התחתנו לאחר רומן של שלושה חדשים.
יהודית שבאה מהעיר פתח תיקוה הייתה בעלת השכלה, סיימה בית ספר לפקידות, שבאותם ימים נחשב להישג לא מבוטל. תעודותיה, החל מכיתה ב׳, היו למשל ולאתגר בעיני ילדיה. מעולם, אף אחד מאתנו לא הצליח להביא תעודות טובות יותר משלה. יהודית עלתה מרוסיה בהיותה בת שמונה, עם אחיה הצעיר ממנה ועם הוריה חיה, אחותה הבכירה של רבקה גורניק, ומיכאל ימפולסקי.
יהודית קיבלה באהבה את השנוי שחל בחייה, הפשילה שרוולים ועסקה בכל עבודות המשק. אך לא לאורך ימים. לאחר שבע שנים החליטו לעזוב את המושב. דודק׳ה נכנס לאגד ועבד בקווים ארוכים ולאחר מספר חדשים עברו, עם אילנה בכיתה אלף ויפתח בגן, לקריית טבעון. שם נולדה בת הזקונים מכבית. גם שם המשיכו והיו חקלאים בחצר היה לול תרנגולות, ובשעות הפנאי המעטות הכין דוידק׳ה בורות לנטיעת עצי פרי שהניבו תפוחי עץ, אפרסקים ופרי הדר. ולא פסח על גינת הירק שבה הבשילו חצילים, עגבניות ומלפפונים. במהלך מלחמת השחרור נפצע דוידקיה בעת התקפה ממארב על שיירת אוטובוסים עמוסת חיילים, בדרך היורדת ליבנאל. רוח החלוציות לא פסה מהמשפחה והפעם בענף הארוח. שנים רבות הפעילו את הפנסיון בטבעון, בעוד דוידק׳ה ממשיך, במקביל, את עבודתו באגד .הפנסיון הפך להיות אבן שואבת ובית שני לאורחים שהתמידו ובאו מדי שנה, מכל קצות הארץ, ליהנות מהמטעמים שהכינה יהודית ומהאוירה החמה ששררה בפנסיון, אותה טיפחה בידעה להעניק לכל אדם תחושת בית חם. בשנים מאוחרות יותר, הקימה את מועדון הפנסיונרים של טבעון, שהפך למרכז יום לקשיש. לדויד ויהודית שמונה נכדים, שגדלו על ברכיהם, וינקו מהם את אהבת הארץ ואת ערכי העבודה ואהבת האדם.
