מושב בית שערים

חוה שומן ז״ל

בת סרקה ואהרון שטראוס

נולדה ב- 1909

ברוה רוסקה פולין

נפטרה ב- 1999

בת 90 במותה.

חוה שומן (לבית שטראוס)

חוה נולדה ב- 13.3.1909 לאמה שרקה (שרה) ולאביה אהרון ליב שטראוס, בעירה ראווה רוסקה בחבל גליציה שבפולין. רב תושבי העיירה היו יהודים. דברו יידיש ועם הגויים בפולנית.

אמה שרקה לבית פריי נולדה וגדלה בראווה רוסקה.

אביה אהרון ליב שטראוס היה מהעיירה נאווריה. כשהתחתן אהרון עם שרקה, עבר לגור בראווה רוסקה. הם בנו קומה שניה מעל דירת ההורים של שרקה וחיו איתם עד יום מותם.

האב אהרון היה חסיד בעלז ונסע פעמים אחדות בשנה לחצר הרבי. הוא היה איש מתקדם בדעותיו, נתן לילדיו חינוך טוב ולא עצר בעדם מלהכנס לתנועת נוער ציונית.

חוה היתה הבת השלישית במשפחה בה היו 7 בנות ו- 2 בנים: חמדה-שיינדל, אסתר, חוה, פרידה, מינה, נעמי-זיסל, יוסף, רחל-אוצ׳ה ויעקב.

אביה התפרנס מחנות מכולת, ששכנה בקומת הקרקע. אחר כך פתח בקצה העיירה חנות מכולת סיטונאית לגויים. הוא עבד קשה מאד, השכם בבוקר עד שעות הלילה המאוחרות. את ארוחותיו הביאו לו לחנות.

בבית היתה משרתת גויה, שעזרה לאם שרקה בנקיון ובכביסה. ביתם היה בית פתוח ורבים היו באים לקבל עיצה ועזרה ונשארים לסעוד. החברות של הבנות, היו גם הן בנות בית.

חוה למדה בבית ספר יסודי פולני ואחר כך בבית ספר מקצועי תפירה וחייטות. תפקידה בבית היה לתפור תחתונים וכותנות.

הבת הבכורה שיינדל הקימה עם שתי חברות תנועת נוער וחוה הצטרפה אליה. אחרי שנתיים גימפל יוסט יסד בעיירה את התנועה החלוצית "גורדוניה" וחוה הצטרפה לתנועה זו, כחניכה וכמדריכה. לפני עליתה ארצה הלכה להכשרה בנילניץ (במערב גליציה) ושם הכירה את יצחק.

רק בנים קבלו סרטיפיקט לעליה לארץ ישראל. הבנות נישאו נישואים פיקטיביים,

ולאחר העליה מי שרצה נפרד. ההורים לא ידעו על הסידור הזה. הם הכינו לחוה נדוניה יפה. יצחק התאהב בחוה וסידר שיחתנו אותם. לפני החתונה ביקר יצחק בבית הוריה של חוה וכולם התפעלו מיופיו, מעיניו הכחולות ומחוכמתו.

הם התחתנו ב- 1933 ובאותה שנה עלו לארץ. תחילה באו למגדל, שליד הכנרת, שבה היה מחנה מעבר של הסוכנות, בו ישבו חברי תנועות נוער עד שהלכו לקיבוצים. שם הם הכירו את חברי "שחריה", ו"ארגון אפרים". אחרי שלושה חודשים הם עברו לקיבוץ חולדה.

יצחק עבד בפלחה והיה מכונאי, וחוה עבדה בענפי השרותים של המשק. חוה אהבה את חיי הקיבוץ, אבל כשיצחק החליט לעזוב, עזבו. כל חייה לא שכחה לקיבוץ, שכל הנדוניה שלה נשארה בקיבוץ והם עזבו בלא כלום.

כשהגיעו לתל אביב פגשו במקרה את נתק (נחמן וינברג), חבר ב"ארגון אפרים", שישב במגדל. נתק ספר ליצחק, שהם צריכים אדם שמבין במכונות ומכיוון, שהם הכירו את חברי "ארגון אפרים" החליטו להצטרף אליהם. הם קבלו הלוואה של 20 לירות וקנו קצת כלים למטבח, שולחן וארבעה כסאות, ארון בגדים ומכונת תפירה "זינגר" ששימשה אותם גם בבית שערים עוד שנים רבות.

חוה סבלה קשות בחום של מגדל, חרקה שיניים, ועבדה בכל עבודה קשה בשדה ובגן הירק. רק כשהרתה הקלו עליה והיא עבדה במכבסה.

אחרי חוה עלתה לארץ אחותה פרידה. היא חיה בכפר בחורש עד שהקיבוץ התפרק ואז עברה עם משפחתה לכפר סבא, שם חיה עד יום מותה.

ב- 1936 עלו להתיישבות בבית שערים. יצחק, חוה ומיכה, שנולד במגדל, גרו כשנה אצל משפחת נחמקין בנהלל, עד שיצחק בנה צריף בבית שערים. הצריף כלל חדר אחד, מטבח ומרפסת. ב- 1938 העבירו את הצריף הבנוי בשלמותו ממחנה הצריפים למגרש החדש,

שהגרילו. אחר כך הוסיפו מקלחת, במחובר למטבח. בית השימוש נבנה בחצר.

החיים היו קשים מאד. יצחק עבד באותו זמן מחוץ למשק וחוה היתה צריכה לטפל בלול העופות ולעזור בחליבה, בנוסף על עבודות הבית (כביסה בידים, נקיון הצריף, בישול על פתיליה, גיהוץ במגהץ פחם ותיקון בגדים) והטיפול בילדים.

ב- 1939, כשכבר דברו על מלחמה קרובה, מכרו חוה ויצחק פרה (אחת מהשתיים שהיו להם), ושלחו את קלמי שיינולד (רווק, חבר בית שערים) לפולין, כדי שיתחתן עם מינה, אחותה של חוה ויעלה אותה לארץ. קלמי הגיע לראווה רוסקה, התחתחן עם מינה, וכשנסעו לעיר המחוז לבוב כדי לקנות כרטיסים לאניה לארץ ישראל, פלשו הגרמנים לפולין. הם לא יכלו לחזור לראווה רוסקה להפרד מההורים ולקחת את החפצים.

השגריר האנגלי ריכז את תושבי פלשתינה, ששהו בעיר, במרתף השגרירות והצליח לשלוח אותם ברכבת דרך רומניה לארץ ישראל. מינה הגיעה לארץ כשרק שמלה אחת עליה, נפרדה מקלמי, ובאה לגור עם חוה ויצחק. המצב בבית שערים היה מאד דחוק ומינה עברה לתל אביב שם עבדה. אחרי שנשאה ליצחק ויטלס חזרה לגור בבית שערים כשכנתה של חוה.

ב- 1939 יצחק וחוה קלטו נער מעלית הנוער מגרמניה "יומבו" (מנפרד יואל), ובשבילו הוסיפו חדר קטן לצריף. כשיומבו התגייס לצבא הבריטי עבר לגור איתם מיקי (יצחק הלמן), גם הוא מעלית הנוער, שלא הסתדר בבית בו שהה. הקשרים עם שניהם נמשכו כל חייהם.

דני ושלומית נולדו בבית שערים.

החיים בצריף היו מאד קשים: חם בקיץ קר בחורף, קשה לנקות, המקלחת צמודה למטבח, בית השימוש בחצר. לא תמיד היה ממה לבשל ארוחה. הפרנסה מהמשק היתה

דחוקה, ויצחק עבד בכל מיני עבודות נוספות. חוה היתה אישה מאד מעשית, נקיה ומסודרת. ידעה לבשל ארוחות מלא כלום. כשלא היה בשר, שחטה ובישלה יונים. מכונת התפירה שלה שימשה אותה ביחוד לתיקון בגדים.

הדגים הממולאים ("גפילטע פיש") והעוגות שלה היו לשם דבר.

חוה היתה אישה חכמה, שידעה לצטט שירים ואמרות בפולנית. אהבה לקרוא עיתון או ספר אחרי יום עבודה מפרך לאור מנורת הנפט.

היא היתה חברה טובה ולא הוציאה מילה רעה על אדם. תמיד מצאה את הטוב שבו.

חוה היתה אשת בית והסתפקה בכך שיצחק היה פעיל בציבור, אבל דעתה באה לביטוי בעוצמה רבה בכל ענין וענין. תמיד התנהלה שיחה ערה בין חוה ויצחק על כל המתרחש, מהמישור האישי, דרך הפרנסה והעבודה ועד עניינים ברומו של הכפר וברומו של עולם.

הם גרו בצריף עד 1950, אז נכנסו לגור בבית, שנבנה לפי התכנית של יצחק. ב- 1951 חובר הבית לרשת החשמל וזו היתה הקלה גדולה, במיוחד לנשים: מכונת כביסה, מקרר חשמלי, מגהץ ופלטה חשמלית.

במשק היו להם לול ורפת ואחר כך פרדס ומטע פקאן. הכל בעבודה עצמית. חוה היתה שותפה בעבודות המשק.

רק בסוף מלחמת העולם השניה נודע לחוה ויצחק על ממדי הקטסטרופה, שהיתה בפולין, ושלא נשאר אף אחד ממשפחתם, פרט לפרידה ומינה אחיותיה של חוה, שעלו לפני המלחמה.

חוה זכתה ובניה נשארו בבית שערים ושלומית בטבעון הסמוכה. זכתה לנכדים ונינים.

בנה הבכור מיכה נקרא על שם אביו של יצחק. מיכה התחתן עם תלמה איתן, בת בית שערים, והם גרים במשקם במושב.

בנה השני דני (דן) נקרא על שם דניאל, הסבא של חוה. דני התחתן עם פנינה ריזנר בת בית שערים והם גרים במשקם במושב.

בתה שלומית נולדה בסוף מלחמת העולם השניה ונקראה על שם השלום. שלומית התחתנה עם דני ילון והם גרים בקרית טבעון.

בסוף ימיה חלתה חוה באלצהיימר וב- 1996 עברה לבית אבות בקרית טבעון ואחר כך בחיפה. נפטרה ב- 4.2.1999, חודש לפני שמלאו לה 90 ושנה לאחר שיצחק נפטר.

כתבה: תלמה שומן

אוקטובר 2000