מושב בית שערים

שמואל (סמק) וחנה שורש ז״ל

שמואל - סמיק - שורש

סמיק נולד בשנת 1913 בעיר "רובנו" שברוסיה, להוריו פניה ויעקב שטרנברג. אביו עזב את המשפחה לפני שסמיק הספיק להכירו והוא לא ידע עליו דבר. סמיק גדל עם אמו וסבו ולאחר מות הסב, עלה עם אמו ארצה - בשנת 1924.

תחנתו הראשונה בארץ היתה בחיפה והוא השתלב בבית הספר הריאלי. עיברית ידע עוד מחוץ לארץ, אך מאחר ולאימו לא היה כסף נאלץ לעזוב את הלימודים (דבר שלאורך ימים צער אותו) ועבר למושב בלפוריה. כאן המצב הכלכלי היה קשה וסמיק נאלץ לעבוד בתנאים קשים.

בבלפוריה הגה סמיק את הרעיון להקים מושב של בני העמק. כשעזב את בלפוריה ניסה כוחו כפועל והגיע לנהלל, שם הכיר את חנה בן-דוד שהיתה תלמידה ולאחר מכן עבדה בבית הספר החקלאי של חנה מייזל. יותר מאוחר נישאו השניים.

סמיק היה פעיל בארגון של בני העמק, ארגון שנקרא "ארגון אפרים". לארגון זה הוצע להתישב בעמק הירדן אך הדבר לא התאפשר. סמיק גם שימש כמזכיר מועצת פועלי מגדיאל ובשנת 1936 עלה עם רעייתו חנה למושב בית שערים.

כבר בשנת 1936, כמה חודשים אחרי שיסדו את מושב בית שערים נולד הבן הבכור יעקב - קובי - שנקרא על שם אביו שלא הכיר. יותר מאוחר נולדו שתי הבנות, יזרעאלה - רלי, ויהודית - דיתי.

במושב שימש לסרוגין בתפקידים שונים. היה ממייסדי הנוער העובד, שימש כראש מועצה ראשון במועצת אזור קישון ונהלל, שהתחילה דרכה בביתו בבית שערים. עבד בתנועת המושבים ובמשרד החקלאות, שימש 14 שנה כחבר כנסת כשהוא חבר פעיל בועדות הכנסת. הקדיש מזמנו ומרצו לחוק המושבים ותמיד עסק בקריאה וכתיבה. את מאמריו הראשונים פירסם כילד בעתון "במעלה" ומאז הפסיק לכתוב ולהביע דיעה.

חלם לכתוב את תולדותיו ותולדות המושב, אולם הכתיבה נפסקה עם מותו לאחר מחלה קשה וממושכת. הוא ניסה להתעלם מהמחלה, אחר כך להלחם בה, אך כשראה שמאמציו לשוא, הוא נכנע.

יהי זכרו ברוך,

רלי

שבע מעשים וסבל

ראשית דרכו של סמק בארץ - נער, עול-ימים, במשק הוריו במושב בלפוריה. שם, על ערימת התירס המוכן לדישה, הוא רקם, יחד עם חבריו יוסף דוידזון וצבי רישפון, את רעיון הקמת המושב החדש ושם יסד את הארגון להתיישבות של בוגרי הנוער העובד שלימים נקרא "ארגון אפרים" והתיישב, אחרי חבלי לידה קשים וממושכים, על האדמות שהפרישו המושבים נהלל וכפר-יהושע - הוא מושב בית-שערים.

בשנות המאבק להקמת המדינה, נקרא סמק לפעולה ציבורית מחוץ לתחומי הכפר, לריכוז ועד הגוש של נהלל ובשנת 1946, כשנוסדה המועצה האזורית קישון, כיהן כראש המועצה האיזורית הראשון.

עם גל העלייה הגדול, אחר קום מדינת ישראל והצורך לקלטה ולכוון אותה להתיישבות, עבר סמק לפעילות במזכירות תנועת המושבים והיה בין מעצבי דמותה ודרכי פעולתה. הוא ייצג את התנועה בכבוד במשך שנים מספר בכנסת ובוועדותיה השונות. את שמו, שטרנברג, שינה לשורש, שהלם אותו יפה, שכן בהגיונו ובהליכותיו הפשוטות וביושרו הנפשי הגיע לשורשי כל עניין שבו עסק ונלחם על הגשמתו.

בין חבריו נודע בשם סמק. שם חיבה זה שדבק בו בילדותו, ליווה אותו כל חייו וביטא את פשטות ונועם הליכותיו ואת היחס ההדדי בינו לבין חבריו.

סמק אהב כפרו בכל נפשו ובכל מאודו, ואת חבריו כיבד והעריך הערכה בלי מיצרים. בכל יכולתו ובחום נפשו הגן על ענייני הכפר, חרף ביקורתו וכאבו נוכח הסטיות מהדרך הרעיונית ומעקרונות התנועה. זו היתה דרכו גם בתנועה שאותה שרת בנאמנות ובמסירות. הוא העריך את הישגיה, עם זאת לא התעלם ממשוגותיה.

דווקא בשנותיו האחרונות, לאחר שפרש מהכנסת והתמסר כל-כולו לביתו ולגידול נכדיו, שהגורל התאכזר אליהם ונטל מהם את אביהם בדמי-ימיו, התגלה סמק בכל גודל נפשו ורוחו ונאבק באסונות ובמהלומות הגורל שניתכו עליו.

ביקש סמק לשבת בשלווה בערוב ימיו - וגם המעט הזה לא ניתן לו. מחלות ואסונות פקדו את בני ביתו, ובסוף - המחלה הממארת שהכריעתו ועקרה אותו מקרקע חייו ...

ידע סמק וידענו כולנו, כי קרוב הקץ, בכל זאת קיווינו והאמנו שיקרה הנס והמחלה תיעצר. אך הנס לא קרה.

שבע מעשים וסבל הלך סמק מאתנו ללא שוב. יהא זכרו שזור בחיינו ובמעשינו.

חיים ראם

חנה שורש

אמא, סבתא, סבתא רבא - חנה שורש, נולדה בשנת 1912, להוריה תמה ושלום בן-דוד בכפר "נוביגרודקה" שבליטא. גדלה בכפר עם אמא וסבא שדאג לכל מחסורן (סבא שהיה זכור לטוב עד יומה האחרון) אביה עזב את אימה ואותה ונסע לארץ ישראל להיות חיל עברי בגדוד העברי. אמא וסבתא הצטרפו אליו אחרי מספר שנים וכשהגיעו, התגוררו ברחובות בשכונת התימנים "שעריים".

כאן, בארץ ישראל נולדו שני אחיה, יעקב (יבדל לחיים ארוכים) ויהודה ז״ל שנפל במלחמת השחרור. נפילת האח הצעיר היתה מכה קשה למשפחה.

אמא למדה בבית הספר ברחובות ומשם הלכה ללמוד חקלאות בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל.

בשנת 1930, בהיותה בת 18, הכירה בנהלל את אבא, היכרות שהפכה לחברות. ואחר כך לנישואין. אמא ואבא נישאו במושבה מיגדל. לבית שערים הגיעו בתחילת שנת 1936 והיו מראשוני ומקימי המושב.

באוגוסט שנת 1936 נולד הבן הבכור - קובי. החיים במושב לא היו קלים, כמעט הכל חסר, אך אוכל תמיד היה בבית ממה שגידלו במשק בעלי החיים ומגינת הירקות. כסף לא היה לקנות בצרכניה שהיתה כמעט ריקה. אמא תמיד עבדה קשה ונשאה בעול המשק וגידול הילדים לבדה כשאבא עבד מחוץ למושב.

החיים לא היו קלים אך תמיד היה אצלנו מקום בצריף או בבית ובלב. אל המשפחה הצטרפו - נער שעלה מגרמניה, ויותר מאוחר נער שהגיע משכונת מצוקה בתל-אביב, משפחה שעזבה את ירושלים ומשפחה שהגיעה אחרי המלחמה מחוץ לארץ, דודה שנשארה לבד וכדומה. גם כשהמשפחה שלנו מנתה חמש נפשות - אמא, אבא, קובי והבנות רלי ודיתי - אמא מעולם לא התלוננה שצפוף (ובאמת היה צפוף) או שקשה. גם האורחים שבאו לא הגיעו במכונית ונשארו רק לצהרים, אלא כשכבר באו, נשארו מספר ימים, להנות מאויר הכפר מהלחם שאמא אפתה ומכל מה שהמשק סיפק: חלב, ביצים, פירות וירקות.

בחלוף השנים החיים נכנסו למסלול, כולם הסתדרו ואנחנו נשארנו בבית רק המשפחה כשאבא ממשיך לעבוד בחוץ ואתנו גר בבית פועל לעזרה בעבודות המשק.

כשאמא יכלה סוף סוף להרשות לעצמה לעבוד קצת פחות קשה, התקשתה למצוא את מקומה. היא טיפחה את גינת הפרחים והיתה מאוד גאה בה. כל צמח או עציץ שימחו אותה. בחלוף השנים אנחנו - הילדים - עזבנו את הבית, אבא נפטר ואמא אמרה שהבית גדול וריק. היא הרגישה עצמה בודדה. אחרי שעברה ניתוח קשה השתדלה להמשיך לחיות בחברת בני משפחה וחברות וחברים מהמושב והיתה נוסעת לחוגים ב"סב-יום", נהנתה מכל אירוע משפחתי וקיבלה קשה כל אסון שפקד את משפחתה.

בגיל 84 הכריעה אותה המחלה והיא נפטרה לאחר סבל רב. יהי זכרה ברוך.

כתבה, רלי