אברהם בירמן ז״ל
בן גיטל ושמואל
נולד ב- 1908
בנדין פולין
נפטר ב- 1988
בן 80 במותו.
אבא נולד בעיר בנדין שבפולין. מסיפוריו הרבים למדתי, שרוב שטחה של עיר מולדתו השתרע על גבי מכרות פחם ורוב תושביה היו יהודים, שתי עובדות שבילדותי עשו עלי רושם רב.
סבי, שמואל בירמן, היה נפח במקצועו, ובימי שירותו בצבא הרוסי עבד בבית מלאכה לייצור נשק. אחרי שהשתחרר והקים משפחה, עבד בשרברבות בתוך מכרות הפחם. למרות שהעבודה היתה טובה בעיניו, עזב אותה. לפי דברי אבא, עזב בגלל יחס לא טוב שגילו כלפיו הגויים שעבדו יחד איתו במעבה האדמה. אני משערת, שבמקום המילים הזהירות "יחס לא טוב", אפשר היה לומר בפשטות: אנטישמיות. אחרי שעזב את העבודה במכרות, נעשה סבי בעל מלאכה עצמאי, ובדרך זו פירנס את משפחתו בכבוד עד ימיו האחרונים.
...
אבא שמע על ארץ ישראל הנבנית מפי ילדים בני גילו שהוריהם היו ציונים, והלהט שהיה בהם דבק גם בו. כשבגר, הצטרף לתנועת הנוער הציונית "השחר", והיה פעיל בה עד שהתפרקה. הוא הכיר את אימא בעיירה סולייב בתקופת ההכשרה לקראת העלייה לארץ. בגלל שהיה ותיק ממנה, עלה ארצה לפניה.
הוא עלה לארץ באביב 1931 כשהוא נשוי נישואים פיקטיביים לאישה אחרת. אני זוכרת שה"פיקציה" שלו הביאה לי בובה, הבובה היחידה שהיתה לי בימי ילדותי. הזיכרון הזה וסיפורים אחרים של אבא מעלים בי את המחשבה, שהאישה ההיא רצתה מאוד להישאר אשתו, אבל הוא, כמובן, שמר אמונים לאימא.
...
אימא הגיעה ארצה באביב 1932 והצטרפה מיד אל אבא שהיה אז בקבוצת "שחריה" במגדל. יש לי שעון שעל גבו כתוב שהוא ניתן לאבא ביום כ״ו בתשרי תרצ״ג (1933) מהוריה של אימי, שעדיין היו אז בפולין. השעון הזה נשלח, כנראה, לכבוד יום חתונתם של הורי.
זמן קצר אחרי בואה של אימא הם פרשו מקבוצת "שחריה", והשתקעו במושבה מגדל. אבא עבד באנטימלריה. במסגרת עבודה זו, שוטט לאורך חופיה המערביים של הכינרת מעמק הבטיחה ועד סביבות טבריה, חיפש, גילה והשמיד קינים של יתושי אנופלס. היו לו אין סוף סיפורים על מה שראה על חופי הכינרת, על מה ששמע שם, ועל האירועים ה"מדהימים" שקרו לו שם. בסיפוריו נזכר לעיתים קרובות האיש שהיה המפקח על עבודתו, ערבי מכובד שאבא קרא לו "אחמד אפנדי". אני זוכרת אותו. הוא נהג להביא לי ממתקים ולהסיע אותי במכונית שלו. היתה לו מכונית שחורה ומפוארת שהניעו אותה במנואלה. נראה לי, שידידות גדולה שררה אז בין אבי לבין אחמד אפנדי, וזאת למרות שהיו אלה ימי ה"מאורעות", ובארץ שררה איבה גדולה בין המיעוט היהודי לבין הרוב הערבי. בימים ההם, וגם בימים שאחריהם, לא שמעתי מאבא דברים שהעידו על כעס או על שנאה לערבים. על הערבים שהיו יורים על מגדל דיבר כמו על פגעי טבע, בענייניות, בלי שום כעס או שנאה.
...
כשבאנו לבית שערים, אבא המשיך לעבוד באנטימלריה. כאן, בבית שערים, השתפרו תנאי עבודתו. הוא כבר לא שוטט ברגל. היה לו חמור שענה לשם גדעון, וגדעון נשא אותו על גבו אל כל מקום שאליו רצה להגיע. המרחב שעליו אבא היה אחראי השתרע ברובו לאורך אפיק הקישון. גם המרחב הזה סיפק לאבא סיפורים רבים. הוא סיפר על שועלים שהציצו אליו מאחורי סלע, על איילות קלות רגליים שחלפו על פניו, על אנשים שפגש וכמובן, על חוכמתו הגדולה של גדעון החמור. אבא טען, שגדעון הוא היצור החכם ביותר מכל בעלי החיים שהזדמן לו להכיר. הסיפורים של אבא היו תמיד מעניינים. היה בהם מתח שלא פג אף פעם, גם כשחזר על הסיפור פעם שניה, שלישית ורביעית.
...
אבא היה עובד אדמה. הוא ידע לקבל בהשלמה את פגעי הטבע, ובהכרת תודה את היבול שהאדמה נתנה לו. הוא נרתע ממה שקרא "רווחים קלים", האמין שהאדמה נותנת את ברכתה, רק למי שמשקיע בה עמל רב. והוא אכן השקיע במשקו את כל הכוח שהיה בו. השקיע, ושבע נחת מהיבולים שנתנה האדמה ומתנובת החלב והביצים של המשק החי.
הוא היה מושבניק זהיר. בדרך כלל, לא ניצל הזדמנויות לקבל אשראי לפיתוח המשק, כי חשש שמא יכנס לחובות שלא יוכל לפרוע אותם, תמיד השתדל ללכת בדרך הבטוחה. נטע, שתל וזרע רק גידולים שקודמיו כבר גידלו אותם, והיבול שקיבלו היה מניח את הדעת. כשבאו אל אבא בטענות, על שהוא צועד בצעדים קטנים מדי, היה משיב בנחת שהוא, לפחות, בטוח שבניו, ממשיכי דרכו, יקבלו ממנו משק נקי מחובות, ולא יצטרכו לשלם את שכר הלימוד ("הרעבע געלט") של אביהם.
...
הוא האמין בבני אדם, האמין בתום לב שכל חבריו הם אנשים טובים וישרים. פעם התגלתה מעילה של חבר מושב שמילא תפקיד ציבורי. הסתבר שאותו חבר במשך חודשים אחדים העביר את המשכורת הדלה שאבא קיבל מעבודתו באנטימלריה מהחשבון של אבא אל החשבון של עצמו. כשסיפרו לאבא על המעילה הזאת, לא האמין למשמע אוזניו. לאחר שהתאושש מן התדהמה, ביקש שיניחו לאיש ההוא (כי אוי לאותה בושה), וישתיקו את כל העניין. השתקת העניין היתה יותר חשובה לו מאשר החזרת הכסף שנלקח ממנו.
...
אחרי מלחמת העולם השניה הגיע לביתנו קרוב משפחה שניצל מאושוויץ. הוא סיפר לאבא איך נספו הוריו, שמואל וגיטל בירמן. אבא הקשיב ומלמל כל הזמן: "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות". כשהמספר הגיע לקטע שבו תיאר איך הגרמנים הובילו ברגל את כל יהודי בנדין למחנה ההשמדה אושוויץ, אבא הפסיק אותו, ואמר שהוא בודה סיפורים מלבו.
בין השנים 1931 ו- 1939 אבא עשה מאמצים רבים כדי להעלות את הוריו ואחיו ארצה. כשסוף סוף, השיג רשיון עליה להוריו, הם סירבו לעזוב את פולין, כי בנם שירת אז בצבא הפולני, ולא היתה לו אפשרות להצטרף אליהם. במשך שנות המלחמה אבא לא איבד תקווה. הוא חזר ואמר שהם בוודאי ניצלו. כשהתחילו לשדר ברדיו את המדור לחיפוש קרובים, היה מפסיק את עבודתו יושב צמוד לרדיו, מקשיב וממלמל לעצמו כל שם שהוזכר שם. כך נודע לו שאחיו, מוטק, ניצל.
...
ב- 1965 אימא נפצעה קשה. היא נכנסה לחצר הרפת כדי לבדוק פרה לפני המלטה, ובשעה שהיתה עסוקה בבדיקה, פרה אחרת הפילה אותה, ותקעה קרן בפניה. אבא היה ברגעים ההם בתוך הרפת, וכשיצא לשמע צעקותיה של אימא, הפרה כבר התרחקה מן המקום. ביום שלאחר מכן הוא חזר ואמר לי פעמים אחדות, שחבל שלא נתן מיד לפרה מכות חזקות במקל. אם היה מכה אותה מיד, הפרה היתה מבינה את הקשר בין המכות לבין מה שעוללה לאימא.
לי נודע דבר פציעתה של אימא רק למחרת היום. כשהגעתי לבית חולים רמב״ם, שם אימא עברה ניתוח ארוך ומסובך, מצאתי את אבא יושב על הספסל הצר שבמסדרון. כשראה אותי, פרץ בבכי. לפני כן אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. ביום הנורא שבו הודיעו לנו על מותו של צבי, אבא לא בכה. הוא שתק את אבלו הכבד עד יומו האחרון. המראה של אבא היושב כפוף במסדרון המכוער של בית החולים, בולע בקושי רב את אנקות הבכי, וכולו שטוף בדמעות, נראה לי אז כחזיון תעתועים. אין לי ספק, שהמראה של אשתו האהובה סובלת וחסרת אונים הוא שמוטט אותו.
...
בשנת חייו האחרונה אבא אימץ לעצמו מעמד חדש, במקום להיות ה"מטופל" של אימא הוא נעשה המטפל שלה. אימא סבלה אז מתשישות נפשית, ומצבה הידרדר במהירות. כשכבר לא היתה מסוגלת לנהל את משק הבית, השתדל למלא את מקומה. האיש שמעולם לא הכין לעצמו כוס תה, נעשה ידען בענייני בישול. הוא גם השתדל להסתיר את מצבה מעיני זרים.
הוא סירב בעקשנות להכניס לביתו אישה זרה, כדי שתעזור לטפל באימא ולנהל את משק הבית. בכל פעם שניסיתי לשכנע אותו שהוא זקוק לעזרה, היה טוען שהוא שולט במצב, שאין לו צורך בעזרה, וגם אימא איננה מסכימה שעוזרת תיכנס אל ביתה. אבא הביא את עמדתה של אימא אל הויכוח שבין שנינו לא כדי להקל על עצמו, אלא כדי שגם בשיקולים שלי יילקח בחשבון רצונה של אימא, הרצון שהביעה בעבר הלא רחוק. בעבר, כשלא סבלה מתשישות נפשית, סירבה בכל תוקף לקבל עזרה. וכך, למרות שהעול שאבא לקח על עצמו תבע ממנו את שארית כוחותיו, הוא התעקש לכבד את רצונה של אימא, ולא הרשה לי להכניס אישה זרה לבית.
במשך השנה הזאת ליבו נחלש, ויום אחד לא היה לו יותר כוח לקום מן המיטה. הרופא שבא לבקרו אמר שהגיעה השעה להתאשפז בבית אבות. אבא שמע את גזר הדין, ואיבד את רצונו להמשיך לחיות. הוא התכרבל במיטתו, הפסיק לאכול ולשתות וחיכה למותו. בבוקר שלמחרת מצאתי אותו שוכב על הרצפה הקרה ללא הכרה. אחרי שחזרה אליו הכרתו, שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא ענה בקול רם למדי: טוב!
המילה "טוב" היתה המילה האחרונה שלו.
כתבה: בתו עמליה
שפת הכינרת באמצע יום העבודה (צולם בראשית שנות השלושים כשעבד באנטימלריה).
על גב הצילום כתוב:
"מגדל, יום ו׳ אדר תרצ״ב
לזכרון נצח!
בשבילך צפורה
שלך אברהם בירמן"
הוא נשלח אל ציפורה, כשעדיין היתה בפולין.
סבא אברהם מראה לנכדתו הבכורה, שירי, את נפלאות בית שערים
