מושב בית שערים

לאה גבע ז״ל

בת מכלה ויוסף קרש

נולדה ב- 1910

קובל פולין

נפטרה ב- 1990

בת 84 במותה.

לאה גבע (גרינברג) לבית קרש

נולדה: ביוני 1910 ערב חג השבועות, תמוז תר״ע

נפטרה: בערב חג השבועות, ה׳ בסיוון תש״ן 29.5.1990

אמנו לאה נולדה בעיר קובל בחבל ווהלין שבפולין לאביה יוסף קרש, שהיה "מלמד"

ב"חדר" ולאמה מכלה - פרידה, עקרת בית.

הם היו 5 ילדים בבית: בזה הסדר- הרצל, אסתר, חיים, לאה ויאיר.

בבית דברו אידיש, זה היה בית חסידי אבל לא פנאטי, בשבת הם שרו את שירי השבת. מכיוון שהמשפחה הייתה חסידית, הם חגגו את החגים לפי כל הכללים, אבל הקהילה והמשפחות האחרות נהגו כל אחד לפי הבנתו.

אימא למדה בבי״ס יסודי פולני 8 שנים ורוב התלמידים היו יהודים, ובהמשך למדה בבי״ס למסחר, שם סבלו מגילויי אנטישמיות והילדים הציקו להם -

"יהודים, לכו לפלשתינה!" ...

ולכן הפסיקה ללמוד.

אחיה הצעיר של אימא, יאיר, מת בגיל 14 מדלקת התוספתן, וכשהייתה בת 17, מת אביה משטף דם במוח.

כשאחיה ואחותה הבוגרים - הרצל ואסתר היו בני 18, הם עזבו את פולין לאמריקה והקימו שם את משפחותיהם.

אחיה חיים למד בבי״ס עברי והיה חבר בתנועת הנוער "החלוץ", כשהיה בן 19+ עלה לארץ עם תנועת הנוער "החלוץ והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה ועבד שם.

אימא הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ועסקה גם בהדרכת הילדים הצעירים

על א״י ועל הפעילויות במחתרת, ושם התחזקה הכרתה הציונית.

ההשפעות לעליה באו מכיוון החברים הבוגרים, מכיוון הפעולה בתנועה הציונית, ומאחר שאחיה חיים עלה לארץ לפניה.

בשנת 1932 בהיותה בת 22 עלתה לארץ במסגרת המכבייה הראשונה, "התחזתה לספורטאית",

קבלה אשרת תיירת, וכך הפכה לעולה "בלתי לגאלית".

הוריה יוסף ומכלה, מתו לפני שעלתה ארצה.

המסע לארץ היה ארוך, נסיעה ברכבת מפולין לרומניה, לעיר הנמל העיקרית - קונסטנצה בים השחור. משם המשיכו באונייה "אנטוניוס", שהייתה אוניית מסע והובילה גם בעלי חיים, והגיעו לנמל יפו, ומשם הצטרפה לאחיה חיים בקיבוץ גבעת השלושה.

בשנותיה הראשונות בארץ הייתה כשנה בגבעת השלושה, אחר כך עברה ללמוד במשק פועלות "עיינות" (היום בי״ס חקלאי). לאחר מכן עברה לעבוד בבן שמן, אחר כך עבדה ב"מקווה ישראל" בלול, ולאחר 3 חודשים חזרה לעבוד בבן שמן.

בשנים 1935-1933 היתה תלמידה בעיינות, ובאותה התקופה הגיע אבא למשק הפועלות עיינות לעבוד כמדריך חקלאי ושם הכירו והתחיל הרומן ביניהם.

ב- 26 לאוגוסט 1936 התחתנו לאה ויעקב ברמת גן ועברו לבית שערים.

הם היו חברים ב"ארגון אפרים" שאנשיו הקימו את מושב בית שערים ואת ביתם- הצריף- הם בנו בפרסה, בלב שדה תירס.

נולדנו להם 4 ילדים (לפי הסדר) - יוסי, עטרה, שלומית ופנינה, וכולנו הקמנו משפחות.

יוסי ומשפחתו נשארו במושב ואילו הבנות "התפזרו" בין עין- יהב, רעננה ואבן יהודה.

התנאים, החיים והעבודה בחקלאות באותן השנים, לא היו קלים ... בלשון המעטה, היו גם תקופות יותר טובות ופחות טובות, מבחינה בריאותית, אך אימא נרתמה לעזרת העולים במעברות, ואימצה משפחות. בתוך הצריף הקטן והצפוף הצטרפו אלינו מספר "אחים ואחיות".

אימא הייתה מאד משפחתית, חמה, חכמה וחברותית, תמיד הקפידה לזכור, לציין ולחגוג (ולהזכיר לשוכחים)- כל יום הולדת של בני המשפחה או כל אירוע משמעותי אחר, וכמובן כל יום חג ושבת.

אימא גם לא שכחה את האירועים המשמעותיים של ילדי השכנים, את הזוגות החדשים הנישאים, את "חנוכות הבית" - ולכולם העניקה את מלוא תשומת הלב.

מכה קשה ניחתה עליהם עם נפילתו של הנכד טלי, והחיים נעשו קשים יותר.

בשנת 1988, בעקבות פציעה בבית, הועברה אימא לשיקום בבית האבות בגבעת המורה, ואבא הצטרף אליה לאחר זמן מה.

למרבה האירוניה, דווקא בערוב ימיהם, כשהגוף בגד בהם, והם כבר לא יכלו להישאר בביתם ובמשק שכה אהבו והיה מרכז עולמם -- זכו ההורים למספר שנים משותפות טובות ונינוחות.

ושם, זכתה אימא בכל תשומת הלב והדאגה של אבא, שנמנעו ממנה לאורך שנים שבהן היו עסוקים וטרודים בקשיי פרנסה ובעבודה קשה ותובענית.

בפסח 1990, בהגיע אבא לגבורות, וחודשיים לפני יום ההולדת ה 80- של אימא - חגגנו לשניהם יום הולדת 80 במשותף, עם כל המשפחה הקרובה, ידידים וקרובים, והיה זה אירוע

מיוחד מאד ומרגש מאד-זו והיתה מתנתנו האחרונה לאימא, ולא ידענו שבדיוק ביום הולדתה השמונים, בערב חג השבועות תש״ן - נביא אותה למנוחת עולמים.

אימא נולדה בתמוז, בערב שבועות, ונפטרה בערב שבועות. שבועות היה החג שהכי אהבה, וגם אנחנו אוהבים אותו יותר מכל החגים, והוא מסמל בשבילנו את הקשר לאדמה, למושב, לארץ, לצמיחה, לפריחה, להמשכיות ולשורשים.

יהי זכרה ברוך !!!

נכתב ע״י שלומית, עטרה ופנינה