מושב בית שערים

חנה ברקוביץ (פנקסוביץ) ז״ל

בת רייזל בק וסולומון פנקסוביץ

נולדה ב- 9.3.1929

בנגרוביץ׳ קולוחבה, צ׳כוסלובקיה

עלתה לארץ ב-1946

נפטרה ב-10.10.2021

בת - 92 היתה במותה.

11.10.21

הלוית חנה ברקוביץ

אתמול תמה מסכת חייה של חברתינו חנה ברקוביץ׳.

חיים ארוכים ומלאים, המסמלים את גורלה של יהדות אירופה ואת תקומתה של מדינת ישראל המתחדשת. בית לכל יהודי, החפץ בכך, וקשר אמיץ לאדמתו.

היום חנה חוזרת אל חיק האדמה הזאת, ומובאת בה למנוחתה האחרונה.

היא נולדה בשנת 1929 אי שם בצ׳כיה, וגדלה בסביבה כפרית, כנראה לא מאד מפנקת. על קטע הגיל כנערה צעירה בעת מלחמת העולם השנייה ומוראות השואה באותה עת - לא רצתה חנה לדבר מעולם. בחוויות שעברה שם לא הסכימה לשתף איש והן נותרו אצורות בה באופן מוחלט.

ב1946, בתום המלחמה השתתף דוב ברקוביץ׳, כחייל מישראל בבריגדה, באיסוף ילדים יהודים ששרדו את השואה על מנת להעלותם ארצה. חנה הייתה אחת מן הילדים הללו.

דוב וחנה נפגשו באיטליה, אהבתם ניצתה, והם הפכו לזוג. בתחילת דרכם התיישבו בכפר קיש, שהוקם על ידי יוצאי הבריגדה, אחר כך עזבו לכפר ברוך, ובשנת 1957 קנו את המשק של רשפון בבית שערים, הרחיבו את המשפחה ועשו חייל בעבודתם.

חנה הייתה אישה חרוצה במיוחד ואם מסורה מאין כמוה. איפה ראיתם עוד בן, שהולך כל בוקר לאכול אצל אמא, כשאותה אמא כבר מעל גיל 85?

היו לחנה קשרים מצוינים עם הילדים והנכדים והיא האירה פנים וקבלה בשמחה כל מי שהתעניין בשלומה.

שני אובדנים כבדים עברו עליה. האחד במותה של שושי, ביתה הבכורה בגיל 60. והשני בלכתו של דוב, חברה לחיים לאורך שנים כל כך רבות.

חנה ראתה כאמור, את עיקר המשמעות של החיים בעבודה ובעשייה. הקשר השלה עם המשק לא נותק גם כאשר עבר לידי הילדים והיא ודוב עברו לבית בהרחבה. מדי יום ראיתיה צועדת לעבר המשק, להשקות את העגלים היונקים, לעזור במה שאפשר ולהיות מעורבת בעשייה.

גם בתקופה האחרונה בבית האבות במזרע הייתה מדברת על הצורך שלה להמשיך לעבוד, כי זו המשמעות האמיתית של ערך האדם. יכולתו לעבוד.

חיוך נעים וצנוע, חלק מתקומת ישראל לאחר השואה. נחת מהצאצאים ומהעובדה שיש המשך למשפחה. וגם הרבה סודות, שאת לוקחת איתך.

נוחי בשלום על משכבך חנה.

יהי זכרך ברוך.

ולמשפחה - כולנו אתכם בשעה העצובה הזאת.

פרחה פלד

סבתא חנה,

אנחנו מלווים אותך היום בדרכך האחרונה, עצובים להיפרד ממך ובוחרים לזכור במעמד הזה את החיים שחיית, את הצניעות, טוב הלב, הנועם והשלווה שלך.

כאן, לצידו של סבא דב, מאחורי המשק שהיה מפעל חייכם והמקום בו הגשמת את עצמך, את האהבה שלך לחי ולצומח, המקום בו הקמתם את ביתכם, וגידלתם את ילדיכם.

העמק הירוק אשר הפך לנוף חייך ולביתך.

חיית חיים בלתי שגרתיים, ובלכתך אנחנו מלווים גם את לכתו של דורך.

נולדת הרחק מכאן, בנגרוביץ׳, ומסיפורייך עלה שהיה זה גם משק כפרי, בין חיות ומרחבים, מקום שליו ונעים שהיה לביתך הראשון.

בנעורייך נעקרתם מביתכם למחוזות אחרים, אשר אותם בחרת להשאיר מאחור בכל מחיר ולהתמקד בחיים, בבנייה ובעשייה.

את סבא דב פגשת באיטליה ומסיפורייך עולה כי אופיו המיוחד הוא שהוביל אותך איתו לארץ ישראל. שם למדת את העברית וחיית בעיר, אך במהרה מצאת את עצמך שוב חייה את חיי הכפר אותם אהבת. וכאן, בבית שערים זכיתם להגשים את חלומכם, להקים את המשק, לגדל את שלושת ילדיכם, שוש, רמי וציפי ואת הנכדים והנינים.

תמיד היית, ותמיד תיהי סמל בשבילנו לחוסן, לצניעות ולחריצות.

את אהובה על כל האנשים שבאו להיפרד ממך כאן היום, אמא מסורה, סבתא אהובה ואישה יוצאת דופן,

אנחנו עצובים כל כך על לכתך, אוהבים וזוכרים תמיד

הילדים, הנכדים והנינים

יוגב ברעם – נכד, הבן של ציפי