מושב בית שערים

ישראל גוטמן ז״ל

בן ברוריה ויוסף

נולד ב- 1910

בפנקוטה הונגריה

נפטר ב- 1997

בן 87 במותו.

נחמה גוטמן 1917-5.4.98

ישראל גוטמן 1910-5.10.97 - קוים לזכרם

ישראל נולד ב - 1910 בעיירה נודוורוז׳ שבטרנסילבניה, אז הונגריה. ילד שני מתוך 5 ילדים להורים שומרי מסורת, מבוססים ובעלי אמצעים.

את שנות ילדותו בילה בלימודי תורה בחדר. ילד צנום בעל פיאות ארוכות, במסגרת נוקשה בהשגחת המלמד, חולם על ארץ הקודש במזרח.

ב - 1921 עלה אביו - יוסף לארץ, מושפע מרוחות הציונות שנשבו. מהות הציונות בשבילו היתה לשוב לארץ האבות ולעבוד את אדמתה. לדבריו: "זה לא הוגן להתפלל מידי שנה, בשנה הבאה בירושלים ולהשאר בגלות".

ב - 1924 הצטרף סבא יוסף למקימי מושב מרחביה ורק לאחר שקיבל מן הסוכנות מבנה לרפת, קרא למשפחתו להצטרף אליו. הפרות שוכנו בצריף והמשפחה שוכנה במבנה "הנוח" יותר - מבנה הרפת.

ישראל, ילד בן 14 שנה, שולב עם בואו בעבודה המפרכת במשק. חדורי אמונה בדרך שלהם, התגברו על קשיי היום-יום: שאיבה ונשיאת מים מן הבאר, עבודה מפרכת בשדה, קדחת, מושגים שקשורים בחלוציות, ציונות ושאר מילים גדולות, שעבורם היו דרך חיים.

על הימים הראשונים במרחביה מספר אבא:

"ב- 12.5.24 עם כובעי קש ענקיים, הגענו למרחביה. חברי הכפר הסתכלו בתדהמה, כמו על דרי כוכב אחר. הם לא היו בנויים למחזה כזה. בעיקר עורר את צחוקם המבטא ההונגרי המפורסם. לעולם אזכור את קבלת הפנים העויינת. חיצי הלעג היו מכוונים בעיקר אלי, כי הבנות, באופן יחסי לבנות מרחביה, היו יפהפיות, ולכן כולם רצו להתחבב עליהן וליהנות מיופיין. אבא הוביל אותנו אל בית אבן ישן ובו הוקצה לנו חדר ועוד משהו, ספק פרוזדור ספק מרפסת. המקום היה צריך לשמש גם בית-כנסת ומדי שבת וחגים נאלצנו להוציא ולהכניס את הרהיטים. כדי שאמא לא תתיאש מהמקום המפוקפק, אבא עודד אותה כי דירה זו זמנית עד שנסתדר במקום קבע - ברפת.

לאחר כמה ימים הוזמנו לבית הספר. בית הספר היה צריף גדול נושן, כנראה עוד מימי התורכים. על בית הספר הזה היה משתלט ברצון המורה מיוחס, לולא הפריעו לו. הדיבורים והצחוק המתמשך לא היה בהם כדי לקדם את הלימודים הקשים בלאו הכי, עם ערב רב של גילים. כדי לשתף גם אותי בלימודים קרא לי המורה והטיל על עצמו משימה בלתי אפשרית. בסבלנות ובשליטה עצמית הסביר לי את הפסוק: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". כדי להקל על תפישתי, הוא המחיש בכל מיני תנועות איך שאבא בוכה בזמן הזריעה וצוחק בזמן הקציר. העסק הזה לא נתפש אצלי. אני ידעתי שהאבא שלי לא כל כך צוחק ואם מישהו בוכה אז זה לא הוא! לא הועילו שום הסברים!"

עברו שנים, אבא השתלב בעבודה הקשה. לקח חלק בעבודה המפרכת של סלילת הכבישים בעמק, ובשנות השלושים הצטרף לארגון אפריים. את האופנוע שעליו היתה גאותו, המיר במכונת תפירה. לצריף שקיבל הביא את רעייתו הצעירה - נחמה. נערה נאה, עדינה ומפונקת, עולה חדשה (שנת עלייה 1935) מהעיר הגדולה קולוז׳ואר שבהונגגריה. לצריף הפח הביאה עמה מטען חריג באותם הימים: בגדים אלגנטיים ונעלי עקב שמהר מאוד נארזו והונחו בארגז הספה. ... ועדיין אני זוכרת את הספה, שבינתיים כבר הועברה אחר כבוד תחת צל עץ האשכולית, ובתחתיתה אוצר בלום של חלומות נעורים של עלמה צעירה, שנארזו בשקים, נגנזו, העלו אבק, ולאחר שנים שימשו אותנו ילדי השכונה למשחקי פורים.

שלבי הקליטה וההתאקלמות ביישוב הצעיר, בצריף הטובל בבוץ בחורף, וחשוף לחום הלוהט, ליתושים וזבובים בקיץ, היו קשים לכולם. על אחת כמה וכמה היה קשה לנערה עירונית, עולה חדשה שהונגרית שפתה היחידה. אמא התעקשה לדבר עימי רק עברית. את השפה למדנו שתינו במקביל. עוד זכור לי פיקו ז״ל בצרכניה, מסביר בסבלנות מחויכת לאמא: "נחמה! לא אומרים נַצים. אומרים נעַצִים". מהר מאוד ובלית ברירה, הפכה אמא למושבניקית מן השורה, חרוצה, סבלנית, לא מתאוננת, אם אוהבת ורעייה שבדרכה הצנועה והשקטה עזרה לנווט את התפתחות המשק.

אבא השקיע מיטב כוחו ומירצו במשק שכל כך אהב. יחד עם זאת הייתי מלאת הערכה אליו כאוטודידקט, איש שנסיבות החיים איפשרו לו בקושי לסיים בית ספר עממי, שטרח וקרא ולמד כל חייו. אחר ארוחת הערב, לאחר יום עבודה מפרך היה נהנה לשבת עימנו הילדים, להתפלמס על ספר שקרא, על מאמר בעתון, נהנה לספר, בהומור האופייני שלו, על דמויות מן התנ״ך - סיפורי התנ״ך כפי שהוא ראה אותם. שנים אחר כך קרא את ספרו של מאיר שליו "תנ״ך עכשיו" ותהה איך גם מאיר שליו הגיע למסקנות דומות לשלו.

אבא עסק ב"מחקר". אהב שלא ללכת בתלם. זכורים לי הנסיונות המהפכניים של הטמנת זרעי מלפפונים בקליפות חצאי ביצים עם אדמה, וגידולם תחת חלונות זכוכית בחודש פברואר הקר. מאוחר יותר נודע התהליך כגידול ירקות בחממות. בתחילת מרץ העברנו את שתילי המלפפונים לשטח. קיבלנו ביכורי מלפפונים שבועיים (:) לפני כולם. איזו שמחה!

זכורה לי גם הרכבת "עיניים" של מנדרינה, תפוז ופומלה - כולם על ענפי עץ חושחש אחד. איך אהבתי את העץ הרב-גווני שהתפתח.

פיתוח המשק היה למטרה בפני עצמה, סביבה זורם הכל. מי חשב על בילויים?, חופשות?, פינוקים ?. כל חיסכון שהושג, הושקע מיד בפיתוח הישות התובענית - המשק. הכל מוקדש למשק!

על רקע זה ניתן להבין את האכזבה של ההורים כפי שהובעה על ידי אבא בראיון במסגרת חגיגות ה- 60 לכפר: " פתאום השתנה הכל. מושב זה לא מושב, כל אותם יסודות שהלכנו לפיהם, אין מזה שום דבר." והוא מוסיף: "עשינו גן-עדן ממקום שהיה ישימון, ואני גאה על כך."

יש לנו מלוא הסיבות להיות גאים בהורים שלנו.

יהי זיכרם ברוך

חנה דר -גוטמן