מושב בית שערים

ישעיהו (שעייה) דגני ז״ל

בן רבקה ואברהם קורנמן

נולד ב- 1907

ברוה רוסקה פולין

נפטר ב- 1977

בן 69 במותו.

ישעיהו (שעייה) דגני.

שעייה קורנמן נולד ברווה רוסקה בגליציה שהייתה אז בפולין.

שעייה התיתם מאביו בגיל צעיר. אימו בעזרת אחותו החזיקה חנות לממכר תוצרת חלב, שאותה קנתה מאיכרי הסביבה ומכרה לתושבי רווה רוסקה.

שעייה לפני עלותו לארץ ישראל למד את מקצוע הסנדלרות, כדי שיהיה לו מקצוע בארץ שיוכל להתפרנס ממנו.

שעייה הגיע לבית שערים מתל אביב. יחד עם אישתו בת שבע (גם היא ילידת רווה רוסקה.) ובנם הבכור אביק (אברהם)

שעייה עבד תחילה כסנדלר עצמאי במושב. באותם ימים היתה הרבה עבודה בסנדלרות.

לאחר כמה שנים כשפחתה העבודה בסנדלרות, החל שעייה לעבוד במושב כעובד ציבור.

שעייה עיברת את שמו מקורנמן לדגני.

בבית שערים נולד בנו השני אריה (אייקה).

שעייה עבד תחילה בצרכניה עד שהופרטה, אחר כך ביצרניה, ולבסוף במחסן הטכני, כל המוסדות הללו הופרטו חלק מסימני הזמן והתהפוכות שחלו במושב.

אבי בנו הבכור הוא כיום פרופסור לגאוגרפיה ובעל מכון גיאוקרטוגרפיה ביחד עם אישתו רינה. המכון עוסק במתן סטטיסטיקות עירוניות, ארציות, ולעסקים פרטיים וציבוריים.

אבי גר עם משפחתו בתל אביב.

אייקה בנו השני גר בבית שערים עם אשתו אילנה ושלוש במותיו מעל דירת ההורים.

לאייקה עסק פרטי המרכיב מערכות אזעקה טכנולוגיות, בבתים, בחצרות

המשקים ובעסקים.

שעייה חינך את בניו להגינות, סדר וחריצות.

יהי זכרו ברוך.

ישעיהו דגני

שעיה דגני עלה ארצה מרוה-רוסקה בגליציה- פולין.

ולא לפני שעבר, כחלוצים אחרים באותה תקופה, הסתדרות נוער והכשרה מתאימה.

היה חבר בחולדה זמן קצר יחסית ועבר העירה.

עסק שם במלאכה ובנין אבל לא בא על סיפוקו והגיע אל תחנתו האחרונה במושבנו, וכאן הקים את ביתו.

נדודיו בארץ היו תוצאה לאופי אישיותו.

בכל התקופות שעיה הצליח בעבודותיו והיה מן המבוקשים שבפועלים, אבל תמיד התאכזב מרוח החומרנות והתועלתיות הפרטית ששולטת בכיפה.

הוא היה איש נאמן לעקרונות ובז לכל פשרה. כאשר נוכח שהאחרים לא בדיוק כאלה האוירה הפכה מחניקה בשבילו וניסה לשנות כיוון.

גם כאן התחיל כעצמאי וניסה לתת שרות נאמן לחברים, מיד התנדב להגנה, טיפל במחסן הנשק והשתלב יפה בחיי הציבור.

העימות עם הציבור בצרכניה או אחר כך במחסן הטכני גרם לו מצד אחד סיפוק, כי כאן יכול היה לתת את כל כולו, בהתאם ליושרו וכושרו והוא עשה זאת בנפש חפצה.

אם נתקל בתופעות העומדות בסתירה להשקפותיו כאבו וסבלו היה גדול מאוד, אבל התגבר כי ידע שהוא עושה את הכל ואת המירב לטובת העניין והוא לא ציפה לשום תודה עבור זה.

לפני הגיעו לגיל הפרישה דאגתו היחידה היתה במה יעסוק. אבל לא איש כמוהו יחסר תעסוקה.

חריצותו ויושרו הלכו לפניו ולאן שפנה השיג את מבוקשו.

נסתרות דרכי רוח אנוש, ואיש אינו יכול ואינו רשאי לשפוט.

עלינו לזכור את דרכי חייו הישרות והמכובדות את מסירותו למשפחתו, לכפרו ולעמו ונרכין ראשינו.

יהי זכרו ברוך!

יצחק שומן.

15/05/1977