מושב בית שערים

דב ברקוביץ ז״ל

בן עטרה ויעקב ברקוביץ

נולד 23/01/1923

ב-תל-אביב

נפטר ב-30/10/2011.

בן- 88.5 הייה במותו.

דב ברקוביץ

נולד ביפו בשנת 1923. בן ליעקב ועטרה שעלו לישראל בשנת 1921 מהונגריה.

בשנת 1926 שרפו הערבים את הנגרייה של סבא יעקב וסבתא עטרה ביפו, וכשהפרעות ביהודים ביפו החמירו והמשפחה לא יכלה יותר לסבול את המצב, עברה המשפחה לכפר ברוך שבעמק יזרעאל.

בשנת 1940 התגייס דב ל'נוטרים' שהיו בעצם משטרת היישובים העבריים, והיוו כוח משטרתי שהוקם בחסות שלטון המנדט הבריטי, כגוף חוקי להגנת היישובים העבריים מפני התקפות הערבים, כחלק מכוחות השמירה ולאחר מכן התגייס לצבא הבריטי ושרת בין השנים 1942-1946 ביחידת הנהגים.

אחד הסיפורים שסיפר אבא דב היה על רכבת העמק שחלק ממסלולה עבר קרוב לכפר ברוך. באחת מהפעמים, במהלך הנסיעה נזרקה מהרכבת בחורה יהודיה על ידי נוסעים ערבים, אבא דב וחבריו שמעו על המקרה, עלו על הרכבת לעמדת הקטר וזרקו את ה'קטריסט' (כך קרא אבא דב לנהג הקטר) מהרכבת.

וגם הכו נמרצות את קבוצת ה'שבאב' הערבי שזרקה את הבחורה מהרכבת. לאחר מעשה הסתבר שקבוצת ה'שבאב' שהוכתה הייתה קבוצת מתאגרפים ערבים מיפו שאמורים היו להגיע לתחרות ולא הגיעה ליעדה מפאת 'העונש' שספגו על מעשיהם.

כך גם סיפור 'הסליק הנעלם': באותה תקופה בנו הנוטרים באזור כפר ברוך יחד עם ההגנה סליק, שאת מיקומו עד היום אין איש יודע או זוכר. באזור שבו נבנה הסליק נבנה מאוחר יותר בסיס רמת דויד ולכן קשה היה לדעת היכן היה ממוקם הסליק אך הסיפור נשאר עד היום ...

במסגרת שרותו כחייל בצבא הבריטי התגייס אבא דב להגנה ויצא לאירופה על מנת לאסוף צעירים יהודים ששרדו את זוועות השואה, יהודים שאותרו והועלו במסגרת פעילותה של הסוכנות היהודית על אוניות לארץ ישראל.

אחת מהצעירים הייתה חנה פליטה ממחנה ההשמדה אושוויץ, שלימים הפכה לאישתו של אבא דב. סבתא חנה מספרת שהפגישה הראשונה עם סבא דב הייתה באיטליה, שם הועלתה על 'הגיגית' "וינגייט" (כך קראה לאונייה שעליה הגיעה לארץ) שהייתה האחרונה שהגיע לחופי ישראל מבלי שימנעו את כניסתה ויפנו אותה לקפריסין. ואילו אבא דב נשאר באיטליה להמשיך בעבודת הקודש בה עסק.

דב וחנה התחתנו ועברו עם קבוצת חברים מהנוטרים ומהצבא הבריטי לגור בכפר קיש, שם גרו עד שנת 1950.

1950-1956 חיו דב וחנה בכפר ברוך

בשנת 1957 עברו ההורים דב וחנה לבית שערים. ברשותם היו 4 עגלות. בשדות עבדו דב וחנה עם הסוסה 'אפורה' שאותה רתמו לעגלה ואיתה בעצם החלו את דרכם בבית שערים. בתקופה זו התפרנסו מכל עבודה שניתן היה למצוא, בעיקר במוסך.

וכשנקנה הטרקטור הראשון - נמכרה הסוסה 'אפורה' לאדון פרלדיק שסרב ללכת עם הקדמה ולא רצה להתנסות בחוויית הטרקטור.

לימים הקימו דב וחנה משק לתפארת, משק חולבות ועגלים לבשר.

הנכדים אהבו לבלות בחופשים עם סבא דב,

דב היה לוקח את הנכדים איתו ל'בליל' בנהלל, שם היה עושה להם סיבוב גדול עם הטרקטור, חוזרים לרפת, מפזרים את האוכל לפרות, ומטאטאים את האבוסים.

הוא גם היה לוקח את הנכדים לשדות להשקות את הפרדסים ב - 4 לפנות בוקר. ובימים ההם עוד היו משקים כל עץ ועץ בנפרד.

בחגים כשהמשפחות היו באות להתארח אצל סבא וסבתא כשכולם לבושים ומצוחצחים בבגדי החג היו הילדים מבקשים לצאת רק לרגע 'לראות איפה סבא ?? ', היו יוצאים לרפת וחוזרים מלוכלכים מכף רגל ועד ראש. לכן תמיד היו מגיעים עם כמה חליפות בגדים להחלפה.

דב פיתח גם את ענף העגלים לבשר, הוא היה ידוע במזגו הנעים והנוח, דבר שעזר לקשריו העסקיים בענף הבשר עם בני המיעוטים, קשרים שהושתתו על כבוד והערכה הדדים.

דב וחנה עברו לבית שבנו ב – 1984 בהרחבה הראשונה ובאותה תקופה נמסר המשק למירה ורמי שממשיכים עד היום לעבוד בו ומוצאים את פרנסתם,

נפרדנו ממך ב31.10.2011 ואנו מתגעגעים לחיוך ולטוב הלב שלך חנה, רמי, ציפי, הנכדים והנינים.