זלמן עפרוני ז״ל
בן רייזל ויונה זקונר
נולד ב- 1911
בקיופרשט רומניה
נפטר ב- 8.4.2003
בן 92 במותו.
זלמן עפרוני
26.3.2004
יום השנה הראשון למותו של זלמן עפרוני ז״ל
כתב: עמי עפרוני
אבא,
מצאת לך מקום חביב מאוד להנעים לנו את ימי השנה לזכרך. איש טוב היית והשנאה הייתה רחוקה ממך, והנה, במקום מקסים זה סביבך אנשים טובים שחיבבת.
מבחינתי הגיע זמן להיפרד. לא סיפרת לי הרבה על עברך אך ניסיתי לחבר את הפזל של חייך מסיפוריך וממכתבים שקיבלת ושלחת. אחרי מות אחיך אריה נסענו יחד לחדרו שבבית השיטה אספנו את המכתבים שהיו שם, בעיקר את המכתבים שאתה שלחת לאריה ורחל במשך כל השנים, מעלותו של אריה לארץ אז היית כבן 11. וכך הצטרפו מכתבים שכתבת ושקיבלת משוויון ואורי שאהבו את "דוד זלמן" יותר מכל ואיך ליווית את ילדותם. סלח לי אם קצת אחטא להיסטוריה בשגגה ומחוסר מידע בפרטים מדויקים. כתבת לי בהקדשה: "והגדת לבינך ... מה שלא סיפרתי לך יספרו הדפים המודפסים שבספר על עיירתנו, שלך באהבה זלמן, בית שערים 17.9.81".
חמישה אחים הייתם לאבא יונה ולאימא רייזל. אריה הבכור, אחריו אח שנפטר בינקותו, שלמה היה השלישי ואחריו אח נוסף שנפטר ובן הזקונים אתה זלמן. גרתם בעיירה יהודית קפרשט, בבסרביה חבל ארץ שעבר תהפוכות משלטון רוסי, לרומני, ולמדינה עצמאית כיום מולדביה. יונה, אבא שלך גויס למלחמת העולם הראשונה כחייט ואתה ילד בן כ - 3 יחד עם המשפחה נדדתם אחריו למקום שירותו ושבתם לקפרשט עם תום המלחמה.
אריה הצטרף לחלוץ ועלה לארץ. שלמה הצטרף לקומוניסטים עבר לקישינב נשא אישה ועקבותיו אבדו במלחמה. בן 13 היית כאשר אבא נפטר, ודאגת הפרנסה נפלה עליך. סיפרת לי שהלכת לעיר הקרובה עם דוד יצחק, לקנות סחורה למכולת שפתחה אימא רייזל בבית, כדי להתפרנס ועל הקושי לחצות את הנהר בליל גשם בדרככם חזרה.
כסוחר היית נוסע עם סוס ועגלה למחוזות אחרים לקנות שעורה ולמכרה במחוזכם.
במכתב לאריה ורחל בהיותך כבן 20 ביקשת שישלחו לך סרטפיקט, אתה כותב: "החלטתי לעלות לארץ כציוני חלוץ וסוציאליסט ולא כסוחר אמיד". הצטרפת לשומר הצעיר והיית בהנהגת הקן של קפרשט, יש תמונה שלך עם ההנהגה, אגב היית חתיך ... יחד עליתם לארץ בגרעין שהקים לבסוף את קיבוץ שריד, בדרך נישאת נישואים פיקטיביים לעלמה מרומניה כדי להעלותה לארץ על הסרטפיקט שקיבלת מאריה ורחל, הגרעין התיישב זמנית בחדרה והתפרנס מעבודות כפיים. דאגת לאמך וביקשת מהקיבוץ עזרה כספית לפרנס את אמך בקפרשט ולהעלותה ארצה. מהקיבוץ קיבלת לירה לחודש שאותה שלחת לאימא, תל יוסף קיבוצם של אריה ורחל הקציב השתתפותו למטרה אך זה לא הספיק, אחרי התלבטות, עזבת את הקיבוץ והלכת לעבוד בסולל בונה, חסכת את הכסף ומקץ כשנתיים עלתה אמך לארץ. בכלל היה לך הספק לא רגיל, כאשר ניסיתי לחשב זמנים הסתבר שתוך כשנתיים התגייסת לבריגדה היהודית, שמרת על מחסני תחמושת בריטיים בסרפנד, הכרת את אימא התחתנת, וביום החתונה אף מיהרת לחיפה להתגרש מהפיקטיבית ... עשיתם את רותי, ירדת למצריים לאימונים ומשם דרך הים לקרבות באיטליה ועם תום המלחמה, חיפשת שרידים קרובי משפחה בבלגיה, לא ברור לי איך הספקת לנצח את הגרמנים ולחרוש את כל בירות אירופה, לבקר בכל המוזיאונים החשובים ועוד לדווח על כך לאימא לאריה ורחל ולאחרים במכתבים מפורטים וגם להביא תמונות. ולשוב לארץ כאשר רותי בת 10 חודשים ... אגב המכתבים מהבריגדה, אורי שלי, שקרא חלק מהם אומר שיש בהם המון אהבה על סף פורנוגרפיה ...
אבא, תמיד חיפשת את הטוב ואת ההומור בכל מצב ואני עכשיו אנסה לספר רק על הטוב. בשבתות שבתת מעבודה. אחרי החליבה, בבית, ארוחת בוקר, לימדת אותי להכין ביצה קשה מרוסקת בתוספת מלח פלפל ושמן, חלה של שבת וקרפיון שיותר מכל אהבת את הראש. הקשבת ליומן החדשות ברדיו, אחריו לתכנית מה חדש במדע ואחרי הצהריים פרקי חזנות עם משפחת מלבסקי. בימי החול הקשבת כאילו בהיסח הדעת למדור לחיפוש קרובים ... היית נאמן לאורך זמן למפלגה והיו לנו ויכוחים פוליטיים רבים, במיוחד בתקופת מלחמת יום כיפור, גולדה דיין אשכול וכו׳.
לא דברן היית ויכלת להכיל את שיגיונותינו, כאשר חזרתי למשק, כאשר החלטתי לעזוב. ואתה כבן שישים, הקמת את הלול מחדש לתפארת! היית מראשוני המגדלים של פטמים לא בסוללות או מצודות אלא על רפד של נסורת על הרצפה. הרחבת את הלול והצלחת בו ואף הוכנסת למחקר של משרד החקלאות והיו לך תוצאות נפלאות. יש לנו סרט וידאו שלך ושל אלון בני, בלול העופות ואתה שמח וטוב לב כבר מעל גיל שמונים. בכל קונפליקט חיפשת את הפשרה ובאמת לא כעסת ראיתי אותך כועס רק פעמיים בחיי. אהבתך למוסיקה, קניית הפטפון, והתקליטים כאשר חוץ מהרפסודיות שאהבת, הבאת גם תקליט של פול אנקה, כנראה שאלת ואמרו לך שהיה אז שהוא מקובל מאוד על הנוער בארץ. אהבת את הליצנים היידישיים דזיגן ושומכר. ואת ג׳ו עמר. אהבת ספר, והיו לנו שיחות רבות על כך. הרדיו פעל בבית כל הזמן, כאשר סיפרו שמוסיקה מעודדת את הפרות לתת חלב התקנת רמקול ברפת, אינני יודע עם זה עודד את החולבות אך לחלבן זה היה מצוין ... שמענו יחד בחדשות ברדיו בעת החליבה על תפיסתו של אייכמן, שוחחנו על מותה של סבתא כאשר גידלת זקן כמה ימים ושאלתי לפשרו. אני זוכר נסיעה על מפזרת זבל כימי כאשר אנחנו יושבים עליה וקדימה הסוסה שעטה במעלה הוואדי, גלגלי המפזרת שהייתה רחבה מהקוליס של הדרך קיפצו ואני עפתי קדימה בין רגלי הסוסה ומתחת למפזרת, לא קרה לי כלום ונעמדתי מיד על רגלי אך אבק הדרך ופרורי הסופר פוספט התערבבו עם הדמעות שבעיני.
שנים קודם חזרתי מבית ספר ואימא סיפרה לי שנפצעת, רצתי החוצה היית על ערמת הזבל עם הקלשון ופצע באף ניסית להמעיט מגודל הפגיעה, עד היום חסר לי החיבוק מאז ... הייתי פוגש אותך במתבן קורא את עיתון הבוקר שם היה לך שקט. למנחם ושלומית היית מקריא סיפורים לפני השינה לא הכרתי את הסיפורים אך התביישתי להצטרף אליכם הייתי "גדול" עמדתי בפרוזדור וחקשבתי לכיפח אדומה בגדי המלך החדשים וודאי לעוד סיפורים. זאב בודד אתה אך לא ויתרת על בילויים ואחרי חיסול המשק ניצלת את החופשה השנתית ונסעת לאילת. מדי פעם היית נוסע לתל אביב או לירושלים לראות מוזיאונים ותערוכות. היינו נפגשים בחיפה מדי פעם שותים קפה ביחד בבית קפה היית מקפיד לשלם ולא שחררת אותי בלי מתנה לאורי. לא זוכר שביקשת לעצמך, אחרי שדן נולד סיפרת לי שלפני לידתה של רותי בהיותך בבריגאדה ביקשת שאם יולד בן יקרא שמו דן ואם בת רות. וכך זכית מבלי שבקשת שלנכד הצעיר שלך קראתי דן. לימים עם החלשות עיניך פנית לד״ר קרני בעצתה של רותי ובעידודו של מיכאל שרוני, אם זה עזר לעינך אינני יודע, אך לנו זו הייתה חגיגה, מדי כחצי שנה הייתי מתפנה מעיסוקי ונוסע אתך לרמת השרון לבדיקה. את האירוע היינו מסיימים במסעדה היהודית של שמוליק כהן בתל אביב יחד עם יוני ועם קישקע, קרפלך, רגל קרושה, דג מלוח, כבד קצוץ צ׳ולנט וכל השאר. לצון תמיד חיפשת, כך סיפרת לי על פגישתך עם יהושוע רקובר במרפאה במושב וששאלת אותו על התמודדותו עם העיכול והקראת לי את המכתב שכתב אליך בתשובה, מודפס במכונת כתיבה מיושנת עם עצות לרוב. או על ברוידה שביקשת ממנו להודיע לבן אור אם יראה אותו, שיבוא לקחת כלובים, וכעסו של בן אור אחרי שכל אנשי הכפר עצרו אותו להודיע לו על הכלובים, ברוידה פשוט מסר לכל ממלאי הדלק את ההודעה ... או על זוג הזקנים שהגיע לגן עדן ופינקו אותם שם לרוב, אומר הבעל לאישה: "את עם האוכל הבריא שלך ... היינו מגיעים לכאן עשר שנים קודם ... "
