מושב בית שערים

דינה פרלדיק ז״ל

בת יצחק אלינזון

נולדה ב- 1905

אוקרינה רוסיה

נפטרה ב- 1978

בת 73

לזכר הורינו יעקב ודינה פרלדיק

המשפחה ברוסיה

אבא, יעקב פרלדיק, נולד בשנת 1901, בעיירה קטנה בשם "דרגנובר" שברוסיה הלבנה, הממוקמת כ180- ק״מ דרומית ל"מינסק" - הבירה, ליד העיר "אוסיפוביצ׳י" ליד תחנת הרכבת בכפר, היה הרחוב שבו גרו היהודים. בעיירה נהר בשם "פטיץ׳". (בגודלו של נהר הירדן), עצי בריוזה, וגויים שעוסקים בחקלאות וגרים בבתים מעץ.

אבא, בגיל 13, התחיל לעבוד אצל הגויים. כשהתחילו התנועות הציוניות, הצטרף אבא ל"החלוץ", ארגון קטן שמנה כמה אלפים וסיסמתו היתה לעשות למען העם והארץ, ומטרתו להכשיר נערות ונערים ולהעלותם לארץ ישראל לשם בניית כפרים וערים.

גולת הכותרת של מפעל ההכשרה של החלוץ, היתה חוות משמר, שבה אבא ניהל את הפלחה והיא היתה מקור גאווה עבורו לשנים רבות. הארגון בחווה היה ברוח הקולחוז. בחווה היה בית ספר לחקלאות, מחלקה לטרקטורים והכשרה מקצועית של נפחים ומכונאים. בחווה גודלו גם תפוחי אדמה, בקר לחלב ולבשר. אנשי החווה, בבואם לארץ הפכו מתלמידים למדריכים. בוגרי החווה עלו בשנת 1926. בתקופה זו התחיל המשטר הסובייטי להתנכל ליהודים. החווה חוסלה ואנשיה נאסרו בטענות שונות.

אבא, לאחר תקופת מאסר, הגיע בשנת 1929 לארץ, כשכבר קודם לכן עלה אחיו הצעיר, יוסף. הדוד יוסף בא מהגירוש בסיביר והצטרף לקיבוץ אפיקים והקים שם את משפחתו עם אשתו איטקה וארבעת ילדיהם.

השמדת המשפחה ברוסיה

סמוך לכיבוש הגרמני איפשרו הרוסים ליהודים לברוח למזרח בעזרת רכבות. אלה שברחו, ניצלו. הנשארים נתפסו על ידי הגרמנים ונורו למוות לתוך בור. במקום, אנדרטה מטופלת ורשימת שמות הנרצחים, שכמה עשרות מהם, בני משפחת פרלדיק.

אמא, דינה לבית אלינזון

אמא נולדה בשנת 1905, בעיירה באוקראינה בשם "סולופקובצה". עיירה יהודית חסידית עם תרבות ה"שטריימל". אמא היתה הקטנה בבית. עזבה את הדת והצטרפה לחלום הציוני של ארץ חמדת אבות, ארץ שבעת המינים ונהר הירדן, ארץ של אהבת ציון של הסופר אברהם מאפו.

אמא עלתה לארץ בשנת 1925. תקופה של חוסר עבודה, התארגנות בחבורות פועלות ועבודה בכבישים על ערימות החצץ. נתנאל אחיה, עלה שנתיים קודם לכן, אחרי שהבריח את הגבול והצטרף לקבוצת משמר השרון שם הקים את משפחתו עם אשתו ברוריה ובנם יצחק.

העיירה נמצאת לא רחוק מגבול מולדביה, ליד העיר קמיניץ - פודולסק, שבחבל חמלניצקי, הנוף מזכיר את עמק יזרעאל וגם האדמה שם שחורה. במרכז הכפר רחבה, שם היו בתי היהודים.

השמדת המשפחה: מיד כשהגיעו הגרמנים הם אספו את כל היהודים מהעיירה והסביבה וירו בהם כשהם ערומים, לתוך בור ביער. המקום מרוחק כשני קלומטרים מהכפר והאנדרטה הוקמה על ידי משפחות הנספים, מארה״ב, מטופלת למחצה.

אמא, עד יום מותה, הרגישה שלא עשתה די כדי להעלות את משפחתה לארץ והרבתה לספר על משפחתה. בביתנו שמורים מכתבים בעברית השופכים אור על דרך החיים וההווי בעיירה ובקשתם של בני המשפחה לעלות לארץ ישראל לפני המלחמה.

אבא של אמא - סבא יצחק - כותב לנתנאל, אח של אמא:

"בני נתנאל": הישמר מבני בליעל

זכור דרכי אבותיך שטיפחו וגידלו אותך

זכור דרכי אבותיך אברהם, יצחק ויעקב

לך בעקבותיהם ובדרכיהם.

אבא ואמא התחתנו במיגדל שליד הכנרת, שם אבא עבד בפרדסים ושם נולדו יצחק וצבי.

כשהתארגן "ארגון אפרים" להתיישבות הצטרפה המשפחה לארגון ובשנת 1938 באה לבית שערים.

תמונות מהכפר

בשנת 1938 באו הורינו לבית שערים. גרנו בצריף של שני חדרים ומטבח (השירותים היו בחצר). הריצפה לוחות של עץ עם מרווחים שרוח חדרה דרכם. הצריף היה ליד העץ הגדול. לאחר שחילקו את המגרשים, העבירו את הצריף על גלגלי ברזל ועגלות עץ כשאת כל התהלוכה גורר טרקטור 20 T. שייקה הוכמן היה האחראי על הפיקוד ובאותו יום נולד בכורו - עוזי.

במשק היו מספר פרות, עופות וחלקת פלחה. אבא עבד בבניית שדה התעופה ברמת דוד ובמשק. עבודת החריש נעשתה עם הפרדה "חומה" ששירתה אותנו שנים ארוכות. אמא החזיקה את משק הבית, טיפלה בנו - הילדים, עבדה בלול והיתה זריזה בחליבה. הילדים עזרו בעבודות המשק והזריזה ביותר בחליבה היתה אסתר.

כשליצחק, הבכור, מלאו שלוש-עשרה (בר-מצווה) נבנתה הקומה הראשונה של הבית. כאשר מלאו למושב 15 שנה, התקיימה תערוכת בקר, ממשקנו זכתה בפרס ראשון הפרה "אבה" אשר זיכתה אותנו במאה לירות, מקצצה לירק ושוקת אוטומטית. הכסף נתרם לצדקה.

ב - 12.6.1979 כתב יצחק שומן בעלון הכפר: "עבדנו יחד בפלחה, העמסנו על עגלות, קצרנו, ערמנו, כבשנו, והובלנו. רבים עשו זאת, ויענק'ל עשה זאת אחרת. אף אחד לא עלה עליו במסירות ובאחריות. הוא לא לבש מחלצות משי שבוודאי היו נקרעים מעליו. כבר ביום עבודתו הראשון שום דבר לא היה קשה מידי בשבילו. בנינו את הבתים ויעקב בחר תמיד בעבודה הקשה ביותר, והמריץ אחרים לעבוד בקצב שלו. מאין שאב את כוחו לאחר יום עבודה להיות פעיל בענייני הציבור, כמעט כל ערב, עד מאוחר בלילה. אין זאת אלא האמונה שלו שחיי החברה והפעילות הציבורית חשובים לא פחות מאשר חיי הפרט, ואין האחד יכול להתקיים בלי השני".

אמא, שגידלה חמישה ילדים בחדר אחד ודאגה לכל מחסורם לאור מנורת הנפט, עזרה בהכנת השיעורים, כיבסה על גבי ה"קרש", ערימות החצץ הוחלפו בהרים של כביסה. היתה שותפה מלאה בהחלטות על המשק ומצאה זמן גם לקרוא ספר ולחזות בהצגות ובסרטים יחד אתנו ולנתחם עד מאוחר בלילה.

במשך כל השנים נשמרו יחסים חמים עם המשפחה באפיקים ועם האח של אמא מקבוצת משמר-השרון, הם התכתבו תדיר כמקובל באותם ימים. אבא ואמא לא שכחו את המסורת בחייהם. אמא צמה ביום כיפור והדליקה נרות שבת. אבא צם ביום כיפור והלך כל שבת לבית הכנסת. אבא תמך בכל מאודו ברוח הכפר ובהמשכיות החקלאות ושמח מאוד כשיצחק וצבי נשארו במשק ושאסתר המשיכה בחקלאות. אבא נלחם על החינוך – לימוד בבית ספר כפרי בכפר יהושע ותמך בכל פעולה ציבורית ותרבותית המקשרת בין חברי המושב. אמא עודדה את ההשכלה ורכישת מקצוע לאישה.

אבא האמין ביתרונות השיתוף ורוחו תומכת במפעל הנצחה זה.

נסיים בשיר של צבי:

ההולכים למרחקים יחזו מחזות

לפעמים זה רק חזיונות שווא

לפעמים הם במעלה ההר

לפעמים במורד הדרך

מה אמרה להם הדרך?

לפעמים יפגשו הלך

מה אמר להם ההלך?

לפעמים יחצו ים ויעלו על הגלים

מה אמרו להם הגלים?

ופעמים שקט הים ויעלו חרש

ופעמים פגשו שיח

מה אמר להם השיח?

ופעמים עברו במדבר

מה אמר להם המדבר?

ובבואם לספר, איש לא יאמין

אפילו אנחנו כבר לא נאמין!

צבי ומיכה בשם כל הילדים ובני זוגם:

יצחק ופרחה, צבי ותמרה, אסתר וחנן, מיכה ונילי, נחום ורחל.