מושב בית שערים

ברטה ושאול ראובני ז״ל

לזכר ברטה

ברטה, השם הזה חרוט בזכרוני כשמו של מוסד בבית-שערים, חוץ מהיותו שם פרטי של אדם.

בכל שנות ילדותנו ונעורינו בכפר הזה, היתה שגורה האימרה "הולכים לברטה" שפרושה - הולכים למרפאה, הליכה לאחות או לחובשת, או סתם כשזקוקים לעזרה רפואית.

ברטה ליוותה את בית שערים בעבודתה כאחות, במשך שנות דור, במסירות אין קץ, בהבנה, בסבלנות ובסובלנות ועם החיוך הטוב והמיטיב הזה, הסלחני כל כך, שלא מש מפניה.

גם כאשר פרשה לגימלאות לא חדלה מעבודתה הרפואית והסיעודית בביתה ומחוצה לו וההזדהות עם תפקיד זה היתה מוחלטת. אמותינו פנו לברטה בכל בעיה גדולה כקטנה בנוגע לטיפול בתינוקותיהן, בשנים הראשונות והקשות של הכפר, והיא המשיכה ללוות את גידול הבנים והבנות עד שתם מעגל עבודתה כשאלה הגיעו לבגרות והיא סייעה להם בטיפול בילדיהם הם. כל המסכת הזאת נעשתה בהשקט ובצנה, בלי שתצטרך משהו לעצמה. כל כולה קודש לאחרים.

צר להיפרד מברטה כשיודעים שלא שפר עליה גורלה גם בשנותיה האחרונות והיא סיימה את חייה בתקופה של סבל מר ביותר.

יהי זכרה ברוך.

פרחה

ברטה ראובני (רובין)

אמא שלי נולדה באינסברוק שבאוסטריה.

היתה בת יחידה להוריה.

אביה - יוסף - היה רופא ונפטר בהיותה בת שנה. אימה - בלנקה - נפטרה בהיותה בת חמש-עשרה. רוב ימי ילדותה ונעוריה גדלה אצל קרובי משפחה שדאגו לה וטפחו אותה. היא התחילה ללמוד רפואה והיתה חברה בתנועת הנוער הציונית "תכלת-לבן".

כאשר התאפשר לה לעלות ארצה, עזבה את הלימודים ונסעה לארץ ישראל. בארץ היא התיישבה בכפר-גלעדי. במשך הזמן חלתה דודתה, ואמא חזרה לאוסטריה לביקור שנמשך זמן רב, מפני שהיו בעיות לצאת משם בחזרה. בתקופה זו היא הספיקה ללמוד את מקצוע האחות, מקצוע שאפיין את דמותה כל חייה.

אמא שלי היתה אשה מיוחדת ורב-צדדית עד מאוד. מצד אחד היתה מודרנית, עובדת במקצועה בזמנים שאף אם בכפר לא עבדה מחוץ לביתה ולמשקה. מצד שני היא חלבה פרות בוקר וערב כמו כל החברות בכפר. למרות שהיתה בעלת משכורת חיה חיים צנועים ופשוטים ביותר ותמיד היתה אחרונה לרכוש מכשיר מודרני או לשפר את רמת החיים והדיור.

עד ימיה האחרונים הסתפקה בזכרונות של ימי המותרות בילדותה והטיולים הרבים של ימי נעוריה.

אמא היתה תמיד עסוקה. מעולם לא נחה בצהרים, לא הלכה לטייל או לבקר אצל שכנה, אבל מצאה זמן להכין לי משחקים בעבודה עצמית כמו: דמקה, תחנה, עלמה וכו׳.

היא גם תפרה לי בובות ושמלות לבובות. עד היום אני זוכרת את הסיפורים שסיפרה לנו וקראה לפנינו. עבודות בית שונות עשינו ביחד והזמן היה מוקדש לסיפורים ואגדות, למשל כאשר קלפנו שעועית או בררנו גרגרי אורז כדי להפריד מהם את הלכלוך.

בימים ההם היו עבודות בית רבות שכיום לא מכירים אותן. בערבים היינו מסובבים בתור את ידית המחבצה כדי לעשות חמאה וגם אבא היה משתתף. אמא הכינה לבדה גבינות, לבן, איטריות, שימורי זיתים ומלפפונים והיו זמנים שגם אפו לבד לחם. ירקות ופירות לא קנינו, אבא גידל את כל הירקות והפירות שאכלנו - שעועית יבשה הכנו לכל השנה.

שפת האם של אמא היתה גרמנית וכך קיבלה על עצמה את הטיפול בקבוצת נוער עולה מגרמניה שהמושב קלט במשך תקופה ממושכת, זאת למרות תפקידיה האחרים. גם בתפקיד זה השקיעה את כל ליבה ויכולתה וזכתה ליחס חם ואוהב מכל בני הקבוצה במשך שנים רבות.

עברו השנים והעול של אמא לא הצטמצם. אבא חלה מאד ואמא טיפלה בו במסירות. ביחד עם זאת היא עזרה לאחי ברפת. לפעמים, כשאחי יצא למילואים, היא נשארה לבדה עם הרפת כי אבא כבר לא היה מסוגל לעזור.

ימיה האחרונים של אמא היו קשים וכואבים. היא שכבה משותקת בגלל אירוע מוחי כמה חודשים. קשה היה לראות אותה מאבדת צלם אנוש וסובלת יסורים נוראים, ואנו ידענו שרק הסוף יגאל אותה מיסוריה.

אסיים במילים שכתבה מאשה אילי בדברי ההספד שלה על אמא:

"פעמים אתה שואל את עצמך: מאין שאבה אישה זו כוחות עמידה בכל התלאות שהעמיסו החיים עליה, עם שאול החולה והזקוק לה עשרים וארבע שעות ביממה, עם פרשת חיים עצובה מילדות. ותשובה רק אחת אפשר לענות על כך: אוצרות אהבה בלתי נידלים שניחנה בהם הם שאיפשרו לה להמשיך".

כתבה תמר (ראובני) זולר

אחות של יוסי ראובני ברטה

יש פסוק במקורותינו: "לך דומיה תהילה", נאמר הוא על האלוהים אשר לא תמצאנה המילים בשפת האדם אשר דלינה ותספרנה די על גדולתו של האלוהים ואולי רק הדומיה תצליח בכך. פסוק זה עלה בזכרוני ברגע שנודע לי דבר מותה ונחרץ גורלה של ברטה.

לדבר עליה בלשון עבר. רבים, רבים, מכרי וידידי, אך מבין כולםרק עוד אחת מצאתי שתדמה לה ביושרה, בטוהר נפשה ובלב החם והטוב ..

לכאורה, יכולת לחשוב את ברטה כאחת אשר מפאת תנאי חייה, זרמו החיים לידה ורחוקה היא מהנעשה בעולמנו, אך לא כך היו פני הדברים. לאחר שנשארה בודדה נהגתי לבקרה לעיתים קרובות ולא מתוך רחמים חס וחלילה, אלא מפני שמעניין ונעים היה לי לידה.

מאור פניה, נקיונה הנפשי, הנעימו את סביבתה. יכולת לשוחח איתה על כל בעיה ובהגבותיה הרגשת באשת שיחה נבונה ומעמיקה. הספר תמיד לידה, בעיות המדינה נהירות לה ומעניינות אותה, מלאת אהבה לכל שחיים באפו החל מבעל-חיים וכלה באדם.

המפגש הראשון שהיה לי איתה היה בבואנו לכפר ואני שכנה שלה, בצריף של ברכה הגננת.

נכנסתי אליה לשאול משהו וברטה העסוקה גם במשק וגם במרפאה, עם רגליים שאינן בריאות ביותר, עומדת בחצר, בידה ספל חלב ולידה חתול, היא מוזגת לו בצלחת ומחכה בסבלנות שיגמור ואולי ירצה עוד קצת, יש לה זמן, אין כאב רגליים כי יש יצור הזקוק לחום ליבה. כך ראיתיה גם בסוף חייה - מוזגת חלב לחתול ומספרת סיפורים עליו.

פעמים אתה שואל את עצמך: מאין שאבה אישה זו כוחות עמידה בכל התלאות שהעמיסו עליה החיים, עם שאול החולה והזקוק לה עשרים וארבע שעות ביממה, עם פרשת חיים עצובה מילדות כפי ששמעתי מפיה, ותשובה רק אחת אפשר לענות על כך: אוצרות אהבה בלתי נדלים שניחנה בהם, הם שאיפשרו לה להמשיך.

מה אכזר הוא הגורל. דווקא כשהגיעה לשקט יחסי והתחילה לנוח, קרה האסון ושלושה חודשי סבל על אנושיים פקדוה. וזועקת השאלה מתוכך: מדוע? מדוע כל אלה לברטה הנאצלת.

מאשה אילי

שאול ראובני ז״ל

דברים שנאמרו לזכרו ליד הקבר

ב- 21.9.1974, הלך מאיתנו שאול ראובני, לאחר מחלה קשה ומכאובים רבים. אנו עומדים ליד קברו הרענן של אחד מחברינו הותיקים, אחד ממייסדי הכפר, ממניחי היסוד של ההוויה הציבורית בכפרנו. שאול רובין של אז ושאול ראובני של הזמן האחרון.

שאול מילא שנים רבות את תפקיד מנהל החשבונות בכפר ואמרתי "מילא פקיד" לא בטעות כי שאול ראה בעבודתו תפקיד ציבורי ולא מקור פרנסה גרידא. בשביל פרנסה החזיק משק.

כמוהו, כמרכז וכיתר חברי הועד והועדות, כולם מילאו תפקידים ציבוריים ואז ראו בזה את העיקר ושכר העבודה עניין שולי.

שאול בנהלו את חשבונות האגודה דאג לכך כי חבר לא יקופח ולא ינוצל. הוא מילא תפקיד של מבקר ועובד כאחד - מעל ומעבר למה שניהול חשבונות מקצועי מחייב וזכה באמונו המלא של הציבור. אין בכך פלא מכיוון ששאול האיש היה בעל עקרונות מוסריים נוקשים ולא היה כח שייטה אותו מהמסלול הישר, המוסרי והצודק. קווי אופי אלה גם הובילו אותו בדרכו המיוחדת.

שאול, מוצאו ממשפחה אמידה, היום אומרים על כזה בן-טובים. היה בעל השכלה, אינטיליגנט טפוסי. עלה ארצה כחלוץ עם קבוצת "שחריה" שישבה במגדל על יד טבריה. שם פגשתיו לראשונה. היה מנותני הטון בקבוצה. חברי הקבוצה היו לפני התישבות קבע ועבדו בינתיים בעבודות חוץ. שאול עבר לעבוד כמנהל חשבונות של קופ״ח בטבריה ואז נפרדו דרכינו.

נפגשנו שוב בבית-שערים, בעלותנו להתיישבות הקבע. שאול, בינתיים עבר לעבוד בחיפה, כבר כבעל משפחה והיה מסודר מאוד לפי המושגים של אז. אבל אוירת העיר לא תאמה את עקרונותיו החלוציים והוא חזר לכפר.

כשם שעבודתו המקצועית היתה נהירה לו לפני ולפנים, כך חקר ודרש בכל ענפי החקלאות שעסקנו בהם בזמנו. הוא היה אינציקלופדיה מהלכת וממנו יכולת לשאוב ידיעות אין קץ על יסודות כל ענף והתפתחותו וגם דעתו על העתיד היתה של בר-סמכא.

כדרך עובדי משרד, לא היה מורגל בעבודה פיזית, אבל אהבתו את העבודה בשדה ובקיאותו משכה אותו והוא היה עושה את מלאכתו במגרש כשפלגי זיעה נוטפים ממנו שלא כרגיל.

בשנים הראשונות של הכפר, כאשר חיי החברה וחיי התרבות היו מרוכזים סביב המחלבה ובית-העם, יכולת לראות מחזה יום-יומי של התגודדות חברים סביב שאול המסביר והפרשן, על הנעשה בארץ ובעולם. בבית-העם היה לנו רדיו משותף ושם שוב, שאול היה המבקר הקבוע - ערב, ערב, וסביבו התגודדו חברים ודנו בענייני דיומא.

הרבה שנים נשמעה דעתו של שאול ברמה והיה לו חלק גדול בהתהוות החברתית של הכפר.

במרוצת השנים הסתגרו החברים בביתם עם הרדיו הפרטי ואחר כך הטלביזיה וגם שאול הסתגר בביתו, עזב את הנהלת החשבונות והתמסר למשקו. בשנים האחרונות הסתגר פיזית ונפשית עקב מחלתו, תוך סבל איום לו ולמשפחתו, ושגרמה דאגה לכל הציבור כולו.

היום הגיעה לקיצה אחת הטרגדיות של אדם ישר-דרך ובעל עקרונות מוסריים נעלים.

יהיה זכרו ברוך.

יצחק שומן