הערב התקיים מה שמכונה בפי הנוער "טקס רבין".
אני שמחה וגאה שבבית שערים עדיין מקיימים ערב כזה שבמהותו קורא לחשיבות שבחופש המחשבה והביטוי ומזהיר מהסכנה שבהסתה וסתימת פיות.
גאה במיוחד, כיוון שבבתי ספר ובישובים רבים יותר בכל שנה, לא מקיימים טקסים אלה כי הם "מעוררים מחלוקת בקהילה" (!)
אגב, לצערי, הערב התכנס פחות קהל מזה שנכח בהרצאה של שוברים שתיקה שלשום.
אני אינני מגדירה עצמי כ"מוקיונית".
אני מי שיזמה את ההרצאה ביום ראשון.
למען הסר ספק, שירתתי בצבא, בן הזוג שלי שירת שנים רבות בצבא ובמילואים, בני משרת בצבא ובבוא הזמן יעשו כך גם שלושת ילדי הצעירים יותר.
אני אוהבת מאד את המדינה הזו שהיא הבית שלי ושל אהובי, אין לי בית אחר.
ומתוך האהבה הזו אני עומדת על זכותי לחשוב ולהגיד שחייבים לשים סוף לכיבוש שמחרב את חיינו במובנים רבים.
כשאני שרה 'להיות עם חופשי בארצנו", לזה אני מתכוונת. חופשיה משיעבוד הכיבוש הארור, וחופשיה להגיד את דעותי ולחשוב את מחשבותי מבלי שינאצו אותי, יפקפקו בנאמנות שלי ובזכותי להיות אזרחית במדינה.
אדרבא שיבואו "מילואימניקים בחזית" (לדעתי כבר הוזמנו הערב ואם לא - ההזמנה בדרך),
אני אבוא לשמוע וגם אם אחשוב בראש מוקיון, או בריון, לא אתלהם ולא אשתלח באורח שבא לדבר במושבי.
לא חייבים להקשיב לאף אחד, אפשר להישאר בבית. אבל עלבונות, קללות והשתלחויות לא יקחו אותנו לשום מקום טוב. תגובות אלימות וכוחניות כאלה הן המביישות אותי במפגש כזה.
אני, בניגוד לדעה הקודמת, דווקא גאה מאד בבית שערים ובמי שבא לשמוע את הדברים (תומכים ומתנגדים כאחד), על הפתיחות, הסקרנות והנכונות לחיות באורח חיים דמוקרטי, המאפשר (הלוואי, ביום מן בימים) דיונים ולא קטטות.
