אמר הפילוסוף וולט (שהיה מהוגי עידן הנאורות) "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".
אני אישית, מוכן לעשות הרבה מאוד על מנת שהמתנגדים לפעילות של שוברים שתיקה, ובכלל פעילי ימין יוכלו לדבר (לא בטוח שלהיהרג על כך, ;-) אבל חוץ מזה די הרבה). הרבה פעמים אני תוהה אם זה גם הפוך, האם חברי מימין יהרגו על זכותי לדבר? על סמך המפגש האחרון אני לא בטוח.
שכן גם אם הדברים נאמרים מדם הלב, מילת המפתח כאן היא לדבר! שכן דברי חכמים בנחת נשמעים, אבל הדברים שנאמרו והדרך בה הם נאמרו היו רחוק מאוד מאשר בנחת... והיו רחוקים מאשר לדבר.
לפעמים אני ממש משתומם, שהרי רובנו ישבנו על אותו סיר, למדנו באותו גן, חונכנו באותה מערכת חינוך אבל לא אני ולא שאר משתתפי ההרצאה דיברנו בשפה והשתמשנו בטרמינולוגיה שכזו, ולא פלא שצור מהמצדדים משמאל, וגם שלומי (מחצי ימין ;-) ) ושי ויאיר, שהתנגדו לפעילות אבל דיברו בנחת, קיבלו זכות דיבור והקשבה מכל הנוכחים.
מי שלא קיבל את זכות הדיבור רק על עצמו להלין, כי צעקות, נפנופי ידיים מאיימים ואף בסיום קללות כלפי המרצים לא יזכו אותך, לא בכבוד, לא בהקשבה, ולא בשום רצון לשיח עמך.
רוצה לפעול כנגד דעות שונות משלך?! היה בן שיח, למד להתנסח כיאות, קללות, בוז, התלהמות, זלזול בוטה, וצעקות אינן שיח בין בני תרבות.
נשמת אפה של הדמוקרטיה, היא היכולת להכיל דעות שונות משלך, אם משמאל ואם מימין, אבל הדמוקרטיה שמה סייגים במקום שבו השיח נעשה אלים ומאיים, גזעני, מפלה, שם נגמרת הסבלנות שלה, ושם היא צריכה לעצור.
וכאן פניה אישית לכל אחד מכם, תעצרו לרגע ותחשבו על זה: אני מוכן ויכול להכיל את דעותיך, האם אתה יכול להכיל את דעותיי?
רק נותר לי לאחל לנו עוד הרבה הרצאות, והרבה דיונים מחכימים יותר או פחות, עם הסכמה יותר או פחות, אבל תרבותיים, עם שיח תרבותי מכיל, והבנה כי אנחנו קהילה קטנה מדי מכדי להסתכסך על דעות פוליטיות כאלו או אחרות.
